תחת הכותרת "בעד המתמחים" שאל הפרשן המשפטי
יובל יועז: "האם ביה"ד לעבודה יכול לחייב בני-אדם לעבוד במקצוע אותו הם מבקשים לנטוש" (גלובס / 4.9.11)?. לפי הכותרת, התשובה ברורה: טעתה כבוד נשיאת ביה"ד הארצי, השופטת
נילי ארד כשמנעה מהמתמחים התפטרות קולקטיבית.
"נילי ארד", כתב יועז, "הדגישה חזור והדגש את חשיבותה של זכות השביתה, אלא שיש זכות חזקה ממנה, והיא מוטמעת באחד העקרונות היחידים שזכו לעיגון מפורש במגילת זכויות היסוד החוקתיות של ישראל - "
חופש העיסוק". והוא מסביר: "חופש העיסוק משמעו, הזכות לבחור במה לעבוד, ומכך נובע גם במה לא לעבוד".
עם כל הכבוד ליובל יועז אני מזהה סיטואציה אחרת לגמרי. המתמחים שחתמו על מכתב התפטרות - לא באמת רוצים להתפטר! בתוך המכתב אין את המסר של העובד שמאס בעבודתו לאמור: "אני רוצה לעבוד במקום אחר, או בעבודה אחרת", אלא אקדח טעון, עם מסר אלים: אם הממשלה לא תיכנע לתביעותינו - נפגע בחולים באמצעות נטישה המונית.
כבוד השופטת נילי ארד הבינה את זה, ולכן דחתה את תביעת המתמחים ומנעה סבל - ואולי מוות מחולים. מוסרית, היא צדקה. המחלוקת בין משפטנים (יובל יועז אינו היחידי שחלק על פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה) על החלטת השופטת ארד תמוהה בעיניי. בסיטואציה הספציפית הזאת, החולים אמורים להיות גורם התייחסות ראשי. אם יש בין הרופאים כאלה שבאמת רוצים להתפטר - אין כוח בעולם שיכול למנוע זאת מהם. בינתיים, שיחזרו לעבודה, ובהתגנבות יחידים, יגישו מכתבי התפטרות בלי שום קשר למו"מ על הסכם שכר שכבר נחתם בידי נציגיהם המורשים.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
