הוואזיר הישראלי לענייני חוץ יוצא לדרך חדשה. את היחסים עם ארצות הברית כבר הורדנו מן המסלול ושר החוץ לשעבר כבר משחרר לתקשורת את דעתה האמיתית של ארה"ב על מדיניות החוץ של ישראל ועל הצמד נץ-נתניהו וליברמן-דה!
ואחרי שהשתלחנו במצריים, וכבר הושבנו את הטורים על שרפרף, ואחרי שאת הפלשתינית כבר שלחנו אל האו"ם כי איתנו אין על מה לדבר, מה נותר עוד להשיג עם הקו ההזוי הזה של מדיניות החוץ?
האמירה "ברומא היה רומאי" מתיישבת מעולה על ההחלטה של הוואזיר לפתח קשרי חוץ עם הכורדים, ולא משום שהכורדים עתידים להיות שליטי העולם במקום האמריקנים, או בגלל היקף סיוע החוץ של הכורדים לישראל ולמימון סוללות "כיפת ברזל".
גם בדרכו של הוואזיר לכורדיסטאן, נזכיר לו כי: "אמור לי מיהם חבריך, ואומר לך מי אתה".
מולא נאסראדין, שוטה הכפר
מולא נאסראדין היה ידוע כשוטה הכפר, ושלא כמו הרשל מאוסטרופולי, המצבים הקומיים שנודעו בקרבתו לא נבעו מחוכמה יתירה, אלא מטיפשות גמורה.
קומיות, זאת למד כל תלמיד תיאטרון בקורס מבוא, היא ענין של הקצנת מצבים, בין לחיוב ובין לשלילה, ומכאן נגזרים כיוונים שונים על אותה הסקאלה, של "הומור שחור" או סרקאזם מחד, ומן העבר השני השתטות גמורה בגרסה הגרוטסקית, מאידך.
למרבית הדמויות הקומיות יש זהות חד-גונית המזוהה איתן יותר מכל (Typecast), ואמנים עושים הכל על-מנת להימנע מהתנחלות בתוך משבצת חד-גונית כזו.
יהורם גאון, למשל, משחזר את תפקידו מהסדרה "קרובים-קרובים", במסגרת הסדרה החדשה סברי מרנן, והוא שוב בתוך אותה דמות מכבידה של פגוע OCD, כפייתי ונוירוטי.
אז מה משותף ליהורם גאון (בגלגולו המחודש של יורם), עם מולא, ועם הרשל מאוסטרופולי?
מעגל של שוטים - אין תקווה לשינוי
פשוט. מעגל של שוטים, מעגל קבוע שתוצאותיו ידועות מראש, מה שהיה הוא שיהיה. הרשל היה מבדר את הקהל עם פשטות תמימה ופסאודו עוקצנית, יורם היה ונשאר נוירוטי ובעל נוכחות מעיקה עד גבה-גלים, ומולא נאסראדין היה טיפש עד כדי כאב.
מסופר על מולא נאסראדין שהיה מהלך בעיירה תוך שהוא מעמיד פני מהרהר בגדולות ונצורות, כאשר עיניו תלויות בעננים, עד שבצהרי יום חם נפל אל בור ענק שהיה פעור בכיכר השוק.
ברגע אחד התעשת מולא מן המשחק האינטליגנטי, והחל זועק לעזרה, מייבב ומתייפח על מר גורלו, וכבר כרע על ארבע והחל להתפלל לשלומה של נשמתו במסעה חזרה אל בורא עולם.
העוברים והשבים לא ממש התרגשו ממראה מולא המייבב, ואף לא למשמע קריאותיו לחילוץ מן הבור, שכן מולא היה ידוע כשוטה חסר תקנה, וכמי שיד אדם מן השורה קצרה מלהושיעו.
ואולם, המעטים שניגשו אליו, קראו בשמו ומיהרו לבקש כי ייתן להם את ידו על-מנת שיוכלו לחלצו, אולם בכל עת שמישהו ביקש ממולא לתת את ידו, פרץ מולא בבכי תמרורים קולני. לא לחינם עמדו לזכותו של מולא מוניטין של טיפש גמור.
טיפשות מוחלטת
שלושה ימים ושלושה לילות שהה מולא בבור, מייבב ומבכה את מר גורלו, ומכין את נפשו האיוולת לקראת מסעה האחרון, עד אשר, אור ליום הרביעי, עבר בכיכר השוק הלך זר, שחלף ליד הבור ואוזנו קלטה את בכיו הממלמל של מולא.
ניגש ההלך להביט בבור, ותהה מדוע זה יושב התמהוני בבור, ועל-אף היותו מייבב בקול גדול, אין איש מבאי השוק נחלץ לעזרתו.
כאשר תהה אצל העוברים והשבים, הבין ההלך הזר כי לפניו מקרה ברור של טיפשות מוחלטת, ואז ניגש בעצמו אל הבור.
הרוכלים התגרנים, וגם הקונים, התפרצו בצחוק גדול והעירו כלפי ההלך הזר, כי כל מי שניגש אל הבור על-מנת לעזור למולא, כבר ביקש ממולא לתת את ידו, אולם, מולא סירב והמשיך לייבב.
חייך ההלך, ניגש אל הבור, הושיט את ידו אל מולא ואמר: "מולא, איני מבקש ממך לתת לי את ידך. נהפוך הוא, אני מציע לך את ידי. קח את ידי ואחלץ אותך."
הושיט מולא את ידו אל ההלך, וזה משה את מולא מן הבור, לקול מחיאות הכפיים של תושבי העיירה.
ההיגיון שבטיפשות
ללמדך, שגם לטיפשות יש הגיון. הגדרת טיפשות היא "עשיית אותו המעשה כל הזמן תוך קיומה של תקווה שהמעשה יניב תוצאה אחרת בכל פעם."
הושטת יד כלפי אדם אחר יכולה להיחשב כתוקפנות או כהושטת יד לשלום, הכל בעיני המתבונן, וגם בעיני המתבונן הנוירוטי, ועל אחת כמה וכמה בעיני המתבונן השוטה.
המוטיב הכורדי
וכאן אנו חוזרים אל כורדיסטאן.
איני יודע אם הכורדים זכו לתכונה המתחברת אל המוטיב הלאומי שלהם בזכות מלאה, ואולי זו בכלל רעות רוח לייחס לעם הכורדי תכונה של טיפשות.
מעולם לא פגשתי כורדי בימי חיי, או לכל הפחות כורדי מן הסוג המחזיק בתעודות המעידות על כורדיותו הגנטית.
אבל פגשתי בימי חיי המוני כורדים התואמים להפליא את המוניטין המפוקפק של העם הכורדי, וטיפשות ראיתי מקצה הארץ ועד קציה.
מיהם חבריך?
מנסיוני, למדתי שהמשפט "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה", מקיים על-פי רוב את הלוגיקה שלו גם בהקשר הכורדי, ובדרך כלל כורדים מקצועיים נעים בחבורות, ממש כשם שפרופסורים מוצאים עניין בחברותא משותפת.
על כן, אין פלא בעיני ששר החוץ שלנו פתח במסע אל עבר כורדיסטאן, והוא מחפש ידידים חדשים מעבר להרי החושך של פרס בואך צ'רקסיה.
ברשימה אחרת הזכרנו כבר את האימרה הידועה, הנכונה שבעתיים במקרה השיטיון המוחלט דנן, על פיה: "כאשר אנשים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת".
אל נתפלא שהוואזיר שלנו מקדם יחסים עם דיירי ההרים השחורים שבין פרס לטורקיה. פשוט, על שום שכאשר חשוך מסביב, השמש אינו חושפת באור גדול את קטנותה הגרוטסקית של הדמות הקטנה, ואז צילה הענק של הדמות הקטנה נטמע היטב בנוף, והופך בלתי נראה.
עורכי דין נוהגים לומר על איכויות שליליות זהות: "הלך הזרזיר אצל העורב", ועל אותו משקל אני מבקש להציע כי ילך החושך אצל החושך, ואולי לנו יהיה קצת יותר אור (בתנאי, כמובן, שלא יחזור).
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
