פרשת השבוע - כי תבוא

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
בְּכֹל דּוֹר וָדוֹר נִמְצָא אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
וּבְכֹל פַּעַם אֹבֵד אֲרַמִּי וּמִתְקַיֵּם עַמִּי
הַלֶּקַח לֹא נִלְמַד וְשׁוּב חוֹזֵר חָלִילָה
הָאֵל נִלְחַם אִתָּנוּ וְעוֹשִׂים בּוֹ פְּלִילָה
מָה מֵבִיא עוֹתוֹמָנִי לְהִתְחַלֵּף בְּאִירָנִי
וְסוּרִי וּפְלִשְׁתִּי בְּחִזְבאַללָא לְבָנוֹנִֹי
וְלֹא לַמְדּוּ כִּי בְּקֶרֶב עַמָּנוּ לִבָּם יִמַּס
וּבְהִנָּגְפַם לֹא יִכּוֹן וְלֹא יִשָּׁמַע חָמָס

כְּשֶׁהָאֲרַמִּי נִגַּף נִשְׁלַח לִטְבּוֹחַ טֶבַח
וְלֹא לוֹמֵד כִּי בַּטֶּבַח לֹא יֵהֵא לוֹ רֶוַח
וְכִי בַּטֶּבַח וּבְרֶצַח הוא אֶת קִצּוֹ חָרַץ
לָדַעַת כִּי הַמִּתְנַכֵּל לְיִשְׂרָאֵל יִמָּחַץ

ארמי אבד אבי

שלוש המלים "ארמי אֹבֵד אבי", אינן כפי שאנו מבינים אותם ככתבם ההגדה הפסח. רש"י הבהיר: ארמי הוא לבן, הוא הארמי שבקש לאבד את אבי-הָאֻמָּה יעקב. הפועל אוֹבֵד לפי הפרשן אבן עזרא , שדקדק בשפה, על-פי הדקדוק העברי הוא איננו "פֹעַל יוצא" שמשמעות נופלת על הצד האחר, אלא פֹּעַל עומד, שעובר על עושה הפעולה כמו יוֹצֵא אני עצמו יוצא ואילו מוֹצִיא אני מוציא את זולתי. לכן יעקב שירד לארם בבורחו מפני אחיו עשו, נהיה תושב ארם ולכן הוא ארמי, כי במעשה הבריחה הזה היה בבחינת אובד. גם הנאמר בהמשך מתאים לקביעה זו כי נאמר: וירד מצרימה, הרי ידוע כי היורד מצרימה הוא יעקב. הוא ירד ועזב את והיה בבחינת אובד. מכאן שארמי חוזר אל יעקב שירד מצרימה.

אנחנו איננו מוכנים לקבל את הפירוש הזה שארמי הוא יעקב, כי בהמשך הכתוב נאמר: כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל. הרי שלא יתכן שיעקב בקש חלילה לעקור את הכל. לכן רש"י קבע חד-משמעית: ארמי הוא לבן. אלא מה בא נכדו הרשב"ם וחלק על סבו רש"י והרחיק לכת עד אברהם אבינו, אשר לית מאן דפליג שהוא ארמי, כי הוא יצא מארם נהרים כשאמר לו אליהם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך. לכן הכונה ולאו דוקא ליעקב. לגרסה זו אין תימוכין ונשאר איפא כי הכונה לארמי של ימי יעקב הוא לבן הארמי שהוא רע יותר מפרעה, בגלל מה שנאמר: כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל היא לאברהם.

לאחר שיגברו ישראל על אויביהם ויבואו ארצה כך יעשו

כשיסיים ישראל את כִּבּוּש הארץ ויסיים את המלחמות עליה נאמר: והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אליך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: (כו/א') לעת כזאת יהיה על כל אחד מישראל לקים את מצוות הבאת הבכורים של ראשית תבואתו מנחלתו לכהן ולהפריש בכך את המעשר שכליו להפריש. את הטנא המלאה בפרי הבכורים שמביא: והניח אותה לפני מזבח ה' אלהיך.(כו/ד) לדברים אלה שבפרשה יש משמעות רבה לגבי תקופתנו אחרי אלפיים שנה עד לתקופת שיבת ציון. החובה לשוב לציון חלה על כל מי שמשתייך לעם ישראל ומוצאו מארץ ישרל , עליו לשוב אליה. הדברים נשמעים מפי משה בדברו אל העם כאילו הקב"ה מדבר אל כל אחד ואחד ואומר לו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ובאתה לארץ אשר הבטחתי לתתה לך. בכך לא מסתיים הצו של אלהים, העולה לארץ חייב לשבת בה ישיבת קבע ולחרוש ולזרוע את אדמת נחלתו שקבל אותה ולהוציא לחם מן הארץ, לו למשפחתו ולכהנים הממונים על קיום מצוות התורה.

רש"י אומר כי לא נתחייבו ישראל בבכורים אלא עד שכבשו את הארץ וחלקוה לנחלות לשבטים. כי מצווה ראשונה זו שבפרשה זו היא מסוג המצוות שאין אפשרות לקימן אלא אם מקיים האדם את מצות השיבה לארץ ולהתישב בה ישיבת קבע. כל אלה הדבקים בדברי אלהים, דבקותם לא תהא שלמה, אלא אם יעלו לארץ ויתיישבו בה ישיבת קבע. נראה לנו כי עוד בשנות השמונים או התשעים של שנת 1,800 לספירתם, הדבר הופנם על-ידי יוצאי יהודה היהודים בנכר, אף על-פי שהם לא קימו את מצוות התורה , הם קימו את המצוה הראשונה שבפרשת כי תבוא אל הארץ בדבקות ובדקדקנות יתר. ואילו הרואים עצמם כשומרי החומה כמצוות התורה, בשבתם בגולה, לא קימו את המצוה החשובה הזאת שתכליתה לבוא לארץ ולהיתשב בה ולעבוד את האדמה ולהוציא ממנה לחם מן הארץ.

ברך את עמך ישראל ואת האדמה שנתת לו.

זו שבועה שנשבע הקב"ה לאבות האמה של ישראל ודברים האלה מובאים מפי משה שאומר: הַשְׁקִיפָה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ..., ארץ זבת חלב ודבש (כו/טו) על דברים אלה אנחנו חוזרים ואומרים כל בוקר החל מראש חודש אלול עד צאת הכפורים בסליחות כפי מנהג יוצאי ספרד. הקישור של פסוק זה עם הימים הנוראים והסליחות הם פרי פרשנותו של הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין מהמאה השמונה עשרה) שהגיע אליהם ממדרשי חז"ל.

הוא מביא דברי תהלים ששם נאמר בין היתר בפניה אל הקב"ה: אתה תקום תרחם ציון ...ויראו גויים את שם ה' וכל מלכי כְבוֹדֶךָ .... כי השקיף ממרום קדש ה' מִשָּׁמַיִם אל ארץ הביט.(תהלים ק"ג) דברים אלה מלשון הכתוב בתהלים באמירת אל ה' השקיף או השקיפה מתחברים עם האמור בכי תבוא , והרי עיקרם של הדברים בתפילת ראש השנה בחודש תשרי שהוא ראש השנה לכל העמים - לעומת ראש השנה של עם ישראל המתחיל בחודש ניסן ביום שיצאו ישראל ממצרים כבני חורין.

לכן התקוה היא שיבוא יום שבו תושתת מלכות שמים בירושלים וכל העמים יבואו ויתפללו בירושלים וימלוך ה' על כל העולם כלו. שהיא בעצם תפילת הימים הנוראים ראש השנה והכפורים.

אנו חוזרים על הדברים האלה פעמים רבות: ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך (כל אלה בני האדם שעשית - שבראת) ואימתך על כל מה שבראת (כל בני האדם) וייראוך כל המעשים (כל אלה שעשית הם מעשי-ידיך) וישתחוו לך כל הברואים, וַיֵּעָשׂוּ כולם אגדה אחת לעשות רצונך בלב שלם. דברים אלה אינם מקשרים את המתפלל לארץ כי הם כלליים ויכול כל אחד לֹאמַר אותם בכל אתר בעולם שם הוא יושב. והשאלה העיקרית נשארת ללא מענה , האם האדם היושב בנכר בתפילתו זו יצא ידי חובתו?. התשובה מצויה בסיומת של הפסוק האומרת: ארץ זבת חלב ודבש (כו/טו) . לכן הקשר שיש בתפילות הימים הנוראים מבחינת שיבת ציון וישוב הארץ והפיכתה לארץ שמניבה זבת חלב ודבש, לבין אלה הפוסחים על "שְׁתֵי הַסְּעִפִּים" ומסתפקים בתפילה ולא מקימים את מצות ישוב הארץ על ידם . כאן אנו אומרים על דעת התורה, כי התפילה בימים הנוראים ובכל יום ויום ועל-ידי קבלת מצוות התורה ואת הדברים שהפרשה פותחת בהם את המצוות שתכליתם השיבה לארץ והישיבה בה כדי שתתקבל צלותיהון וגן בעותיהון.

עם סגולה

ביטוי זה "עם סגולה" חוזר שלוש פעמים בתורה במעמד הר סיני בספר שמות והשניה בפתח ספר דברים בפרשת ואתחנן והפעם השלישית הפעם שמשה חוזר על הביטוי במילות פרדה שלו לפני מותו, יש בכך משום צורך להתיחס לכונת הביטוי הזה שמעורר חמת הגויים שרואים בו דברי התנשאות של ישראל על יתר הגויים. בעניין זה כבר נאמרו דברים להבהרה לידתו של ביטוי זה, שכאמור היה זה תחילה במעמד הר סיני, כאשר העם אמור היה לקבל עליו עול תורה שעמים אחרים לא רצו לקבלה, בגלל העול יש בכך. העמים האחרים לא רצו לקבל עליהם את הנטל הכבד של קיום תרי"ג מצוות שחייב בקיומן כל אדם מישראל.

אז נחשב עם ישראל לעם ה"מְסֻגַּל" לקבל אותה ולקיים את המצוות שבה ועל כן הוא הוכיח שהוא עם סגולה עם שיש לו סגולה של קיום מצוות-אלהים קלות ככבדות. עם ישראל לא ינהג מנהג אלה שהעתיקו את התורה ושינו את עקרונות האמונה בה ביחודו של האלהים שהוא אחד ואין אלהים זולתו ושינו את גם יום המנוחה ואת כל המצוות המגבילות את האדם ונצרו עקב כך שתי דתות חדשות לכן עם סגולה הוא העם המסוגל לקיים את כל מצוות התורה לפי זה ראה וקדש. הביטוי הזה ככל שהוא נותן ערך סגולי לישראל מותנה בכך: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים (שמות יט/ה) . זה איננו תואר "אצולה" שעובר בירושה, צריך לעמול עליו כדי לשמור אותו כמשמעות שלו. כך או כך, זו הזמן לאמר לתורקמני ארדואן, שבחר לו ללכת בדרך האבדון, כי גורלו חרץ ולתהום הוא אץ רץ.

רַעַשׁ וּמְהוּמָה שֶׁל "גִבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה"
הַמְּהָלְכִים אֵימִים כָּאן עַל עַם סְגֻלָּה
לַשַּׁוְא יֶהֱמָיוּן וְיִתְיָהֲרוּ לַחֲסוֹם נָתִיב
לָרִיק הֶם יְלָהֲטוּ רוּחוֹת מְדָנִים וָרִיב
לַשַּׁוְא הֵם יַשְלִיכוּ חַכָּה
מַהֵר יֶדְעוּ שֶׁאֵין שׁוּתָף לָהַרְפַּתְקָה
כִּי הַמֻּעְמַד הַמִצְרִי כְּבַר לָקָה בְּמַכָּה
בְאֶרֶץ הַנִּילוּס הִתְנַסָּה בְּכַךְ פַּרְעֹה
עֲמָלֶק וּפְלִשְׁתִּי וְגַם הָמָן וְכֹל זַרְעוֹ
וְנוֹסִיף לוֹמַר לַמִּתְרַבְרֵב
אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ זֹאת יִלְמַדּ
שֶׁמוּל כֹּחַ מָגֵן עָז וְִנִמְרַץ כֹּחוֹ לֹא עָמַדּ
אָז יָבִין שֶׁאֵין זֶה "טִיּוּל" זוֹ אַשְׁלָיָה
כְּשֶׁיָחוּש בְּנַחַת זְרוֹע עַמֶּנוּ בְּעֶזְרַת-יָהּ