בהגיע יום הדין של מפלגת העבודה, תיפול, סוף-סוף, ההכרעה בין
שלי יחימוביץ' ו
עמיר פרץ על הנהגתה. הצרה היא שאיש מהם לא ניחן בכישורים המתאימים של מנהיג דומיננטי וכריזמטי, נוסח דוד בן-גוריון או
יצחק רבין, שעמדו בשעתם בראשה.
מבין שני המועמדים הסופיים יש, אולי, לעמיר פרץ ניסיון עודף בהנהגה על זה של שלי יחימוביץ', תלמידתו הירוקה, לפחות כמנהיג ההסתדרות בשעתו. אבל אחרי ככלות הכל, ההסתדרות עדיין איננה מפלגה.
בינתיים, על סיפה של הכרעה, מתקשטים שני המועמדים להנהגה בנוצות לא להם. גם פרץ וגם יחימוביץ' רחוקים מלהיות סוציאל-דמוקרטים, הגם שהם מתעקשים להציג את עצמם ככאלה.
אותה הגברת למען האמת, אין כמעט הבדל מהותי בין שני המועמדים לתפקיד. מלבד אי-אלו ניואנסים - הדמיון רק גובר על ההבדלים שביניהם. גם יחימוביץ' וגם פרץ דוגלים בהעלאת מיסים ישירים ובהורדת מיסים עקיפים, אלא שרק באורח מתון. הם גם מצדדים בצמצום הריכוזיות, בהגבלת שכר הבכירים ובהגדלת הגירעון. במובן הכלכלי מצטיירים שניהם כימין מתון. אז איפה, למען השם, הסוציאל-דמוקרטיה שברוממות גרונם? מסתבר שגם בגישתם לתקציב הביטחון לא ניכר הבדל ביניהם. פרץ מצדד בהתנחלויות שב"גושים" וזו גם עמדתה של יחימוביץ'.
על היעדר כישוריהם כמנהיגים סוציאל-דמוקרטיים ניתן ללמוד מהתייחסותם לעניינים של מיסוי. הן פרץ והן יחימוביץ' תומכים בהעלאת מיסים ישירים, אבל בתנאי של הורדת אלה העקיפים. וזה הרי מנוגד לסוציאל-דמוקרטיה, שבה העלאת מיסים רק משמשת להגדלת ההוצאות.
הדבש והעוקץ וכיוון שעסקינן במיסוי, מסתבר ששני המתיימרים להנהיג, מעדיפים, למשל, להוריד את המס על הדלק המזוהם על פני הקטנת מספר התלמידים בכיתה. כדי להתגבר, כביכול, על המכשול הזה, הם מציעים להגדיל באורח מתון, את הגירעון בתקציב; וכדי לממן את רמת החיים הציבורית - מציעים השניים ליטול הלוואות. וזה, בדיוק, מה שאיננו סוציאל-דמוקרטי ואף לא מוסרי, כאשר בסופו של דבר יפול נטל החזר ההלוואות של ההורים על כתפיהם של ילדיהם.
בבחירות לראשות המפלגה מוצע, על כן, להטיל לקלפי פתק לבן: כזה של לא מדובשך ולא מעוקצך!
