|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בהעדר חלוקת משאבים הוגנת יש מקפח ויש מקופח. חברה שמסתגרת בתוך עצמה, חברה שאינה פתוחה לסביבה היא סביבה שמייצרת בידול שעשוי להביא לשנאת חינם. הקיצוניים הם מיעוט, הרוב הינו מתון הפועל בהתאם למצפון החברתי, יצר החיים גובר על הכל
|
|
ההכלאה בין דת לבין מדינה הינה קטסטרופלית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
פרופ' יזהר אופטלקה שהעיר משנתו את השד הרדום, הגורם המקפח כפי שכינה אותו, הביא לשורת טוקבקים חריפים ששיאם מאמר נגד של מתתיהו פרומוביץ, עורך מקומון חרדי בבית שמש, "כמה טוב שיש חרדים לשנוא". אף אני הגבתי למאמרו של פרופ' אופטלקה - "סופה המחריד של המחאה" - אבל לתגובות כאלו מי היה מאמין. מאמר חדש של פרופ' אופטלקה - "חילוני מקופח או אנטישמי?" - גורר את השיח לרמות מעבר לאלה שכיוון הכותב מלכתחילה. לקורא הנאור נהיר כי אין במאמרו הראשון של פרופ' אופטלקה האשמה כנגד המגזר החרדי, אלא קביעה כי בהעדר חלוקת משאבים הוגנת יש מקפח ויש מקופח. ניתוח של החברה הישראלית מבהיר זאת. בשנות ה-70 להגיד אנטישמי, נאצי, שונא ישראל ועוד כינויי גנאי אסורים היו. וראה זה פלא מיהו האיש שמפיו נפלטות מילים אסורות ?! אותו אדם שבמקום לנהל ויכוח ענייני מסית את הדיון לכיוון נוח לו, הדת. ובשם הדת הכל מותר. לא שנאה אלא קיפוח, חלוקה צודקת של התקציבים. הבה נדבר באותה שפה. שהרי לכם חובשי הכיפות המיטיבים בדברי חכמים יש תמיד תשובות, ולנו החילוניים יש דברי חכמה, אומנם לא מפי רבנים וגאונים, אבל היו בטוחים שדיון בלב פתוח מתוך רצון אמיתי להביא לאהבת אמת ולטובת החברה יאפשר לעבור את מכשול האטימות. חברה שמסתגרת בתוך עצמה, חברה שאינה פתוחה לסביבה היא סביבה שמייצרת בידול שעשוי להביא לשנאת חינם. פרופ' אופטלקה מציין במאמר התגובה את צפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. זה מזכיר לי ויכוח שניהלתי עם חבר חרדי מבני ברק בנושא. קשה היה לי לקבל שאדם חרדי אינו עומד בצפירה ביום הזכרון. חברי החרדי מבני ברק אמר לי שזהו מנהג זר ולעומת העמידה שלנו, החילוניים, דקה או שתיים בימי הזכרון, הוא וחבריו לישיבה לומדים משניות. נסעתי לישיבה בירושלים לבדוק. אכן, ביום הזכרון לא עומדים דום, לומדים משניות כל היום. חזרתי הביתה בתחושה של התעלות, מה לי כי אלין? אני עומד דקה והם לומדים יום? אבל פה לא נגמר העניין שכן התעלמות ממנהג המקום, העם, התרבות אינם מקובלים עליי. כל תייר ובוודאי דיפלומט לומד מנהגי המקום אליו הוא נוסע. אנו נוהדים במידת ענווה ורגישות כלפי החרדים. והחרדים כלפינו, החילוניים? האם בשם הדת הכל מותר?! כבודה של הדת במקומה. אין עוררין על כך. תורתו אומנותו - מתאים לי. אבל ההכלאה בין דת לבין מדינה הינה קטסטרופלית. כמה קל לנו לתעב את האירנים. ונתורי קרטא? הם חיים פה ושונאים אותנו. באיזו מדינה בעולם הייתה קבוצה כזו יכולה לחיות? כל קיצוני מחזיק בתוכו אמונה בדת, פרשנות קיצונית והרסנית שעלולה להובילו להבדלות. אנחנו עם סגולה, הם בורים ונבערים. לא כולם אותו דבר. הקיצוניים הם מיעוט, הרוב הינו מתון הפועל בהתאם למצפון החברתי, יצר החיים גובר על הכל. נלמד לדבר איש עם רעהו, אף אם דעותינו שונות ומנוגדות. אך יותר מלדבר ראוי שנדע להקשיב איש לרעהו. בנימין נתניהו הבין זאת עת הזמין מעל בימת האו"ם את אבו מאזן לשבת ולדבר מיד, "שנינו עשינו מרחק רב עד ניו-יורק. אנחנו באותה עיר, באותו בניין", אמר. מי יתן ובשנה הבאה נלמד להקשיב איש עם רעהו. |
| תאריך:
|
26/09/2011
|
|
|
עודכן:
|
26/09/2011
|
|
גיל נתן
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
squirrel
|
26/09/11 10:18
|
|
|
|
2
|
|
קורןנאוה טבריה
|
27/09/11 04:58
|
|
את עדותו של אהוד אולמרט סיקרה בין היתר כתבת ותיקה בגלי צה"ל, שעמדה לפני שחרור. באחד הבקרים חגגנו לה יום הולדת, והזכרנו שאין זה פוטר אותה מלהביא כיבוד ביום האחרון לשירותה. היא אפילו הביאה איתה את מחליפתה, כדי לבצע חפיפה. והנה, להפתעתנו, ראינו אותה גם לאחר מכן, והפעם בלבוש אזרחי. "חתמתי כאזרחית עובדת צה"ל", הסבירה בפשטות.
|
|
|
|
|
כשהוחזרתי לביתי, לאחר האשפוז הממושך, הרגשתי שאיברי איבדו את כל כוחם. ידי איבדו את גמישותן וכל מאמץ קטן שעשיתי הכאיב לי. גם הרגליים נחלשו מאד, ולאחר כמה צעדים שצעדתי בחדר, או על המרפסת, הייתי חייב לחזור ולשכב. אפילו להעלות את גופי אל המיטה התקשיתי. הייתי מתיישב על המזרן ומכנס את אברי הכבדים, אחד-אחד, ואוסף אותם אל עצמי ואל המיטה. כדי להרים את רגלי הסתייעתי בשתי ידי. וכדי לכנוס את ידי ולמשוך אתה אל גופי הסתייעתי ברגלי. אחד מידידי שהפתיע וראה אותי בחולשתי, אמר לי אל תיכנע, תתחיל מייד בתרגילי חיזוק. אל תניח לגופך להתנוון.
|
|
|
|
|
ד"ר רוני צירינסקי, חוקר מדיה ותרבות בוגר אוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר בנושא תוכניות הבישול שמחליפות את הדיון הציבורי בבעיות האמיתיות של החברה. הכותב מתאר היטב את הריאליטי הזול והפופוליסטי, את הדיון הרדוד בסוגיות חברתיות. בסופו של דבר ה"שפע" הטלוויזיוני כה חסר לנו בחיי היום-יום עד שאנו רעבים לקסמו של המסך הקטן המרחיק אותנו מטרדות אמיתיות. לאיזו חברה אנו מגדלים את ילדינו? מה עתידם במדינה שמעדיפה לדון בכל מלבד בעיקר?
|
|
|
|
|
כל מי שצפה בנאומיהם של נתניהו ואבו מאזן באו"ם יכול היה להתרשם שהשניים דווקא די נהנים מהתפקיד שההיסטוריה ייעדה להם. שהרי שניהם כאחד מבינים, שבעתיד הנראה לעין אין סיכוי להגיע להסדר מוסכם ולפתרון הסכסוך (ומי שסבור שכן ניתן להגיע להסדר כזה אינו מתחיל אפילו להבין על מה הסכסוך).
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר נחנך בחגיגיות היכל התרבות שבקרית ארבע. באירוע המפואר השתתפו אנשים רבים, פוליטיקאים, מתיישבים וכמובן אמנים שהכריזו על כוונתם להשתתף במאורע, ולבעוט במוסכמה הבריונית של אנשי הרוח. אותם אנשי רוח הכריזו בפומבי, שכפות רגליהם לא תדרוכנה, ושפיהם המלעיז לא יהגה שום הברה מעל ה"במה הכבושה".
|
|
|
|
|
