בימים אלה חגגה מפלגת "העבודה" כמו דף חדש - שוב אישה עומדת בראשה, מביאה בכנפיה רוח צעירה וסוציאליסטית, הרבה יותר קלילה וחיננית מהאישה ההיא של שנות ה-70 המקוללות (מלחמה, מהפך).

שלי יחימוביץ', עיתונאית, שדרנית, כוונות טובות, אינני יודע אם היא הייתה אי-פעם ברפת של הקיבוץ או קטפה אשכוליות בפרדס, עישבָּה כותנה ומחתה את זיעתה הניגרת, אבל הקיבוצים כְּלוּז של תנועת העבודה כבר לא צריכים איש עבודה שיעמוד בראשם והם בחרו בשלי ברוב מוחלט. למה הם בחרו? קודם כל היא לבנה כמוהם, לא נעים, אבל אמיתי. אותה תרבות לבנה, אותה יהירות אירופית של ציבור נבחר בעיני עצמו (לא "עָם נבחר" חו"ח, זה נשמע דתי). אותה אמירה נושנה ושחצנית; נועדנו להנהיג.

זהו, ממפלגת "העבודה" נשאר רק השם, העבודה פחות. רוב אנשיה מתפרנסים ברמה הניהולית של המשק, חיים בעושר ואושר במעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, סקר מכוניות פשוט ימצא שהיקרות והחדישות שבהן חונות בחניוני "העבודה", רבים מהם מחזיקים ילד או שניים בחו"ל, לעיתים גם הנכדים כבר נולדו שם. הם בעד ויתורים שלא יפגעו בבתיהם המרווחים בין חדרה לגדרה, עם שלום או בלי, הם משתוקקים קודם כל לרוצץ את המתנחלים, כי אף אחד לא יוביל את המדינה חוץ מהם, הם הציבור הנבחר, ויש להם הוכחות היסטוריות לכך.

לכשעצמי, כאחד שגדל בבית הזה, מפא"י, במושב החקלאי, בשדות העמק, געיית הפרות לחליבה, השדות, המטעים, הבוץ העמוק בחורף ושרב הקיץ המעיק, המסע הזה שעשתה מפלגת "העבודה", מבן-גוריון והטלאים בשדה בוקר דרך לוי אשכול וגולדה מאיר, עד העיתונאית יחימוביץ' - המסע הזה מלמד על התהליך שעבר על המפלגה. ההבדל בין לוי אשכול כמשָל, אדם שעשה המון וכרע תחת עומס האחריות, לבין עיתונאים, עיתונאית, שידוע לכולנו שאינם אחראים אפילו על המילים שהם כותבים (והם כותבים המון) ההבדל הוא עצום. שלי יחימוביץ', יש לה דעות מגובשות, אין לה עשייה ולוּ כזית. היא אריזת צלופן שקוף ורשרשני לעומת לוי אשכול, שלא לדבר על בן-גוריון.

אבל מה צריך יותר מזה, אובמה היפהפה נבחר משום כך, יכול להיות שגם ביבי אם ישיל מעליו כמה ק"ג יהיה מספיק מרשים ונאה לשוב ולנצח בקלות יחסית, שהרי ברור שבעידן המביך שלנו, לא יכול/ה להיבחר מי שאינו נראה במיטבו (שים לב, יאיר לפיד - סתום את הפה ויש לך סיכוי).

אגב, אני עדיין איש העמק ועוסק באדמה, בסלע, בצומח ובנוי. ככזה, אני מכיר כמה מהחבר'ה הצעירים שעבדו באדום לוהט עבור שלי יחימוביץ'. החבר'ה הנהדרים האלה, שהחזיקו ונשאו את שלי על כפיים, לא מסוגלים ולא רוצים להחזיק ביד טוריה וקלשון.

מפלגת העבודה העדכנית מאוד, המדברת בשפה גבוהה על יושר ואמת, צריכה להביט אפוא בראי, היא לא תכיר את עצמה; היא הפכה לחתיכה תל אביבית לא שזופה אך לוהטת, וצריכה לעדכן את שמה בהתאם, שהרי "העבודה" היא לא.

לסיכום, הפרספקטיבה שלי משתרעת מעיתון "דבר" הנהדר ההוא, עם ניחוח חציר וחביתת הבוקר בעמק, עד היום - מפלגת העבודה ועיתונאית בראשה.

החשש שלי, שבנסיגתה אל העתיד, המפלגה שגדלתי אז עליה, עוד תעמיד לה דוגמנית יפהפייה, כיו"ר.