הערבים המכנים את עצמם פלשתינים, הם למעשה נוודים ומהגרים.
הם באו בזרם הגירה לארץ ישראל, בעיקר בתקופת האימפריה העות'מאנית, כאשר היא הייתה הכובש, המתעלל והמהזניח של הארץ. גם בתקופת המנדט הבריטי, שלטונות המנדט הבריטי הפרו-ערבים, עודדו בלהט את הערבים לזרום לארץ, כך שמספרם יהיה גדול יותר מהיהודים הארורים, שאת עלייתם לארץ הבריטים קיצצו על-ידי צו ההגירה המגביל שלהם - הספר הלבן.
דה פקטו, הערבים האלה בחרו לעזוב את ארצות מוצאם, שם הם היו אזרחים, ולחיות כמו נוודים בארץ כבושה ומופקרת. כאשר, בשנת 1947 ישראל הכריזה על עצמאותה, הערבים, בתוך קווי שביתת הנשק שלה, המכונים הקו הירוק, קיבלו אזרחות ישראלית.
לעומת זאת, הערבים שנשארו לחיות בשטחים החוקיים של ישראל, שאותם היא איבדה לירדן ומצרים במלחמת העצמאות של ישראל, נותרו יתומים מאזרחות.
הערבים אשר חיו אז במובלעת הטרור, ברצועת עזה, מצאו את עצמם בצד המצרי של הפסקת פעולות האיבה. הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים של 24 פבואר 1949 ביסס את קו ההפרדה בין הכוחות המצריים והישראלים, ויצר את מה שהפך להיות הגבול הנוכחי בין רצועת עזה לבין ישראל. שני הצדדים הצהירו כי הגבול לא יהיה גבול בינלאומי. הגבול הדרומי עם מצרים המשיך להיות הגבול הבינלאומי אשר נמשך בשנת 1906, בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הבריטית.
צריך לזכור כי האוכלוסיה הערבית של רצועת עזה גדלה על-ידי זרם של ערבים שברחו מארץ ישראל לפני ובמהלך מלחמת 1948. מצרים לא הציעה לערבים שהתגוררו ברצועת עזה אזרחות, אלא הציעה להם דרכון של 'כל-פלשתין'. מסוף שנת 1949, הערבים הללו קיבלו סיוע מאונר"א. הממשלה הואשמה שהייתה לא יותר מאשר חזית לשליטה מצרית, חסרת מימון עצמאי או השפעה. לאחר מכן היא עברה לקהיר ופורקה בשנת 1959, על-ידי צוו של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
מצרים המשיכה לשלוט ברצועת עזה עד 1967, למעט ארבעה חודשים של הכיבוש הישראלי במהלך מלחמת משבר סואץ בשנת 1956. מצרים מעולם לא סיפחה את רצועת עזה, במקום זה, התייחסה אליה כשטח מבוקר שנוהל באמצעות מושל צבאי.
משנת 1967 ועד 1994, רצועת עזה נותרה תחת ממשל צבאי ישראלי. במשך תקופה זאת הצבא היה אחראי לתחזוקת המתקנים האזרחיים והשירותים. במאי 1994, בעקבות ההסכמים הפלשתינים-ישראלים, הידועים כהסכמי אוסלו, התקיימה העברה מדורגת של רשות שלטון לערבים, המכונים פלשתינים.
חלק גדול מהרצועה, למעט גושי היישובים היהודיים ושטחים צבאיים, עברו לשליטת הערבים. הסכמי אוסלו הולידו את הרשות הפלשתינית (רש"פ) בראשה עמד
יאסר ערפאת, שבחר בעיר עזה כמטהו המחוזי הראשון. בספטמבר 1995, ישראל ואש"ף חתמו על "הסכם השלום" שני שהרחיב את הסמכות של הערבים לרוב הערים באזור שלו הם קראו הגדה המערבית. ההסכם גם הקים את חבר המועצה הלאומית הפלשתינית עם 88 חברים נבחרים אשר ניהל את מושב הפתיחה שלו בעזה במרס 1996.
בשנת 2005, ישראל, במהלך חד-צדדי חסר תקדים ולשמצה, פירקה הוא גוש קטיף, את כל הנוכחות של ישראל ברצועת עזה. מאז 2006, הערבים שחיים בעזה נשלטים על-ידי ארגון הטרור חמאס וממומנים בכבדות על-ידי אונר"א ותרומות של זרים. אך הם עדיין נוודים, או אזרחי מובלעת ארגון טרור שנמצא בראש רשימת המערב של אירגוני מחבלי הטרור המסוכנים ביותר.
הערבים שחיו אז, במה שמכונה הגדה המערבית, בסופו של דבר נשארו בשליטת ירדן. השם הגדה המערבית נטבע על-ידי הירדנים לאחר שהשטח, שנכבש על-ידי הלגיון הערבי הירדני במלחמת 1948, סופח לעבר-הירדן, ויצר בשנת 1949-1950, את הממלכה החדשה של ירדן. המונח נבחר כדי להבדיל את "הגדה המערבית של נהר הירדן", כלומר השטח החדש שסופח, מ-"הגדה המזרחית" של הנהר הזה, כלומר עבר הירדן. עד אז, האזור היה ידוע בדרך כלל בשמות של שני החלקים ההיסטוריים שלו - יהודה ושומרון, השמות שבהם משתמשת כיום ישראל. הסיפוח היה בלתי חוקי וטענתה של ירדן מעולם לא הוכרה רשמית על-ידי הקהילה הבינלאומית, למעט בריטניה ופקיסטן.
במשך 400 שנים, האזור, הידוע כיום בשם יהודה ושומרון, וגם ידוע בשם הגדה המערבית, היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית כחלק מהפרובינציה של סוריה. בשנת 1920 בוועידת סן רמו, המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה, בריטניה, צרפת, איטליה, יפן וארצות הברית כמשקיף, הקצו את השטח למנדט הבריטי של פלשתין.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, האו"ם קיבל את החלטת העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 181 (2), על העתיד של ממשלת פלשתין, אשר הציע להקים פתרון של שתי מדינות - יהודית וערבית - בתוך פלשתין. ההחלטה הקצתה את השטח המתואר, שומרון ויהודה, גם ידוע כגדה המערבית, כחלק מן המדינה הערבית המוצעת. אבל בעקבות המלחמה בין ישראל ומדינות ערב 1948, אזור זה נכבש על-ידי עבר-הירדן, אשר, בשנת 1949 שונה לשם ירדן.
משנת 1948 עד 1967, האזור, שאז היה ידוע בשם "הגדה המערבית", היה תחת שלטון ירדן. ירדן לא וויתרה רשמית על תביעתה לאזור עד 1988, כשהעבירה את תביעותיה הטריטוריאליות לאש"ף ועם כך הפשיטה את תושבי הגדה הערבים מאזרחותם הירדנית.
במלחמת ששת הימים ב-1967, הגדה המערבית הוחזרה לבעליה החוקיים, מדינת ישראל. למעט "מזרח" ירושלים ושטח ההפקר הישראלי-ירדני, יהודה ושומרון-הגדה המערבית לא סופחו לישראל, אלא נשארו תחת שליטה צבאית ישראלית. הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון נשארו נוודים.
השלטון של הרשות הפלשתינית (רש"פ), תחת הנהגתו של ערפאת, ברצועת עזה והגדה המערבית סבל מניהול כושל רציני ופרשיות שחיתות. כיום, הרשות הפלשתינית, עם עם המטה שלה ברמאללה, הוא כושל ומושחת גם כן. נמרין לא משנים את חברבורותיהם. לסיכום, לערבים, המתגוררים בעזה ובגדה הם נוודים. מדינות מוצאם הערביות, משם אבותיהם, או סביהם, נדדו לארץ ישראל, לא מאפשרות להם לחזור הביתה.
ארץ יהודה ושומרון היא כדין הארץ של מדינת ישראל, וישראל לא כובשת אותה. כמה שיותר מהר ישראל תספח, סוף סוף, את השטח הזה ותשים אותו תחת שלטונה זה יהיה טוב יותר. ועוד, אין מקום אמיתי למדינה ערבית נוספת, שתוקם על קרקע זו, שבסופו של דבר תשתמש באמצאי טרור ותאיים על קיומה של ישראל.
אין לי שום פתרון לערבים המתגוררים ברצועת עזה, כי השליט הטרוריסטי הרצחני-שואתי שלהם, חמאס, לא רוצה שום דבר אחר, אלא להשמיד ישראל. החמאס נמצא במלחמה עם ישראל; הטוב ביותר הוא מלחמה עד הסוף, בה ישראל חייבת להביס את החמאס, תבוסה מוחלטת ולשים סוף לשלטונו ברצועת עזה. ואז ישראל תראה איך לעזור לערבים החיים שם שיהיו להם חיים טובים יותר.
באשר לערבים החיים בשטחים מסוימים ביהודה ושומרון, אני מציעה שלושה פתרונות:
ערבים אלה יכולים לעבור לחיות במקום אחר, הטוב ביותר, בירדן, שהיא המדינה הפלשתינית הרשמית, או,ללכת בעקבות המחבר, סרי נוסייבה, המציע
בספרו, 'מהו שוויה של המדינה הפלשתינית': "אני מציע שישראל תספח, רשמית, את יהודה ושומרון (שהוא מכנה אותם השטחים הכבושים) וכי הערבים (שהוא מכנה הפלשתינים] בישראל המוגדלת יסכימו כי המדינה תשאר יהודית, תמורת הענקת כל זכויות האזרח, אם כי לא זכויות פוליטיות, של אזרחים," או שיקחו את שיטת הקנטונים של שווייץ. השם קנטון נגזר מהמילה הצרפתית קנטון, כלומר פינה או מחוז.
ישראל חייבת רשמית לספח את כל שטחי יהודה ושומרון. ברגע שזה יעשה, ישראל צריכה להתחיל במו"מ עם הרשות הפלשתינית (רש"פ) בעניינים הנוגעים לריבונות מקומית ואזורית, המבוססת על מודל הקנטון השוויצרי. בשווייץ ישנם 26 קנטונים, כולם חברים במדינה הפדרלית של שוויץ. במקרה של ישראל, הערבים יחיו בכמה קנטונים תחת השלטון של המדינה הדמוקרטית, ישראל, המבוסס על ההסכם הריבוני המקומי והאזורי.
במכוון השמטתי את השם 'פלשתינים'. הסיבה לכך, שבסוף שנות ה-90 הערבים אימצו טקטיקה חדשה. הם החליטו להפסיק לדבר על השמדת ישראל ובמקום זאת להפוך את מלחמת הטרור שלהם למאבק למען זכויות האדם, אשר הם ידעו שהמערב יראה בהם כקורבנות ואז אנשי המערב יאכלו מהידיים שלהם.
השם "פלשתינים" הומצא במסגרת של תוכנית גדולה יותר. שם זה בא ככלי פוליטי וחלק מהמלחמה שהערבים הכריזו תחילה על היהודים שחיו בארץ ישראל לפני שישראל הפכה למדינה ריבונית, ולאחר מכן על ישראל מאז 1948. המלחמה הזאת עדיין מתמשכת ובעצב אפשר לומר שישראל עדיין לא קיבלה עצמאות מלאה.
הדרך היחידה שבה לישראל תהיה סוף סוף עצמאות היא, שהערבים ישימו קץ לכל מעשי האיבה שלהם ויסכימו לחיות בשלום עם ישראל על בסיס הסכם שיאפר לישראל להיות מדינה יהודית, בטוחה ומוגנת, כפי שהוצע לעיל, או שישראל צריכה פשוט להיפטר מהאויב הערבי הסרטני הזה שנמצא בתוכה.
