חשבון נפש של חילוני ביום הכיפורים

כמידי שנה, גם השנה עולה הוויכוח המסורתי על אודות יום-הכיפורים. ניתן להכליל אפילו, ולומר שהוויכוח מתנהל בין חילונים למסורתיים-דתיים. וויכוח שמתנהל על-פני כל פלטפורמה אפשרית (כן, כן, השנה אפילו בפייסבוק הקרוב למקום מגוריכם!), ומדגיש פעם נוספת שהקרע הגדול בעם איננו נובע מצדק חברתי, אלא דווקא מצדק דתי.

יום הכיפורים הוא יום של תענית. לא, לא רק בתנ"ך. גם במציאות. תמיד אני מרשה למחשבה זדונית שכזו להתגנב לראשי, על כך שהדת היהודית היא למעשה "דת סובלת". לא משנה מה קרה, מה יקרה ובעיקר - מה לא יקרה – כדי שאלוהים ימחל לנו ויאהב אותנו, אנחנו צריכים לסבול. והרבה. ככה אנחנו: סדיסטים.

דווקא מתוך הרעיון הזה אני רוצה להמשיך לוויכוח שניצת מידי שנה באזור הימים הנוראים בין החילונים לבין המסורתיים יותר. עליי לציין שמדובר בוויכוח מלוכלך, שגובל אפילו ברמיסה איש של רעהו. צד אחד אומר שזה לא הוגן: למה צריכים להפסיק את נסיעת הרכבים ביום הזה? למה אי-אפשר לחיות כרגיל? שמי שבאמת מאמין בסדיזם הזה יצום, ולא יפריע לכל השאר שלא כ"כ מתחברים לרעיון. אני מניח שאתם יכולים לנחש את מי מייצג הצד הזה.

מן הצד השני של המתרס יהיו תמיד החברים שאומרים שזה מה שמונע ממדינת-ישראל לאבד את צביונה היהודי. רוצים לאכול בשר וחלב? שיהיה לבריאות! כל עוד פעם בשנה, ביום הזה שיש לכם זימון עם ההוא מלמעלה, תדעו להתענות כראוי ולא תפריעו לאלו שחיים מיום כיפור אחד למשנהו.

יתרה מכך, כפי שציינתי, הוויכוחים הללו מגיעים לעיתים לפסים מאוד מכוערים: אלה קוראים לאחרים בשמות גנאי כמו "כופרים", דעות לא מכובדות ונראה כי העיקרון של "איש באמונתו יחיה" הופך לעוד משפט מצוץ מהאצבע שלא באמת שווה הרבה. השנה, ממש כאילו במקרה, הזדמן לי להיות מעורב בויכוח שכזה, שהחל בדקה ה-90 לפני כניסת הצום (והמשיך – כפי שאתם בוודאי מתארים לעצמכם – עד השעות הקטנות של ליל יום הדין). ביטויים כמו "אתם חיים בסרט" ו-"הלוואי והיינו יושבים על איזה המבורגר באמצע רוטשילד מחר" היו רק חלק פעוט בדיון. פעוט, אך משמעותי.

אני לא יודע מה איתכם, ולמען האמת - זה גם לא כ"כ משנה לי. יכול מאוד להיות שמי שקורא את השורות הללו התענה קשות ב-24 שעות האחרונות עד כי אלוהים נגלה אליו בחלום הליל. יכול מאוד שאתם רחוקים מזה כמרחקו של מזרח ממערב. אבל אם נסתכל על זה בצורה הכי ישירה שקיימת, נראה כי דווקא לקראת יום הכיפורים אנו שוכחים את מה שמנסה ללמד אותנו הצום ההוא, כן, כן, הקטן והלא משמעותי הזה, רגע לפני יום האהבה היהודי: 9 באב. אותו יום תענית שנוצר בגלל הקרע הגדול שהיה בעם, קרע שבעקבותיו נחרב בית-המקדש בירושלים. בעקבותיו גם קיבלנו את שרצינו - פוזרנו בגולה, רחוקים זה מזה ובעיקר - לא מלוכדים ולא מוגנים בכלל.

היכן הרעות וההבנה כי כולנו יהודים בסופו של דבר? היכן הלמידה מן העבר, כפי שאנו טורחים להזכיר אחד לשני מידי יום, משהו שנשמע כמו "עם שאינו מכיר את עברו, עתידו לוטה בערפל"? בוודאי יאמרו כעת ה"כופרים" למיניהם איך זה שאני מדבר על כבוד הדדי ורעות, כשהם צריכים להתענות ללא טלוויזיה, מקומות בילוי ומכוניות במהלך 24 שעות, רק כדי שאיזה קומץ שמאמין במשהו שהם לא יוכל לקיים את מצוותיו.

אני מאמין באמירה "איש-איש באמונתו יחיה". ממש כפי שאינני מתנהל בשגרה תוך כדי שיפוט של אנשים אחרים או חינוכם מחדש, כך אינני יכול לחנך את אף-אחד מהצדדים לאנושיות טובה יותר. אבל אני כן יכול לומר שאנו חיים במדינה דמוקרטית נאורה. זו אמירה שיש לה שתי משמעויות ברורות ומיידיות: הראשונה, כל אחד רשאי לנהוג על-פי אמונתו. השניה, שאנחנו מוכרחים לכבד זה את זה ולו רק מתוקף היותנו שייכים לאותו עם - העם היהודי.

ואם אנחנו כבר מדברים בגילוי לב שכזה, אני חושב שזה המקום להודות ולהתוודות: לא, לא צמתי ביום הכיפורים האחרון. וגם לא באלו שלפניו. אני מהאלה שנוסעים על אופניים, מורידים כמויות של מדיה למחשב שתעביר לי את המועד הזה, כותב (כמו עכשיו, לדוגמה. ככה שעם שומרי המסורת הסליחה), קורא ובעצם סופר אט-אט את השעות אחורה. אחורה, עד לחזרה לשגרה. אבל אם יש משהו שבאמת מבינים ביום הכיפורים, זה כמה שאני וחבריי ה"כופרים" למעשה מפונקים וצבועים.

אז נכון, אין מכוניות, אין לאן לצאת לבלות ובשביל קומץ המסורתיים אנחנו מתיישרים ומתענים טיפה גם בעצמנו. אבל על איזו תענית אפשר לדבר פה, כשלמעשה אנחנו - החילוניים- מבלי להיות מודעים לכך, טורחים לקדש את המועד הזה? אנחנו אומרים שמדובר ב-24 שעות של שלוות נפש מוחלטת, של רוגע, של הזדמנות להתכנס עם המשפחה לקצת זמן איכות. מדובר בהזדמנות להבין גם דבר או שניים על עצמנו - מה אהבנו בשנה החולפת ומה לא? במי פגענו, ומי פגע בנו?.

אנחנו החילוניים, שלא כ"כ מאמינים בהכרח ביישות עליונה שם למעלה, אבל מוכנים לבזבז כמה מאות שקלים על סדנת וויפאסנה שתיתן לנו קצת משמעות בחיים רק מתחננים ליום כזה בו ייכפו עלינו הרוגע והשלווה. ממש כמו היום, ביום הכיפורים. אני מוכרח להודות שהוויכוח הקשה שהייתי עד לו עם כניסת הצום על אודות צורתו של המועד הטריד את מחשבותיי במהלך כל הצום. לרגע נקטתי דעה אחת, ואז שיניתי אותה לאחרת. אבל בגדול, אני מבין שלי – כחילוני – נותרו עוד מעט סממנים דתיים שבאמת מפרידים ביני לבין האחרים.

המורשת ההזויה הזו של הפסקת השגרה פעם בשנה בתקופת הימים הנוראים היא מורשת ילדות שאין ספק שלא ארצה שתיעלם. יום אחד שבו מבינים כמה העולם גדול, ומסתובבים כתמהוניים על הכבישים הריקים מאדם וממכוניות. יום אחד שבו אתה מוכן ללכת ברגל קרוב לשעה, רק כדי לפגוש בחבריך ופשוט לדבר איתם. בלי כל הבולשיט שמסביב. נטו "זמן איכות".

אני מקדש את הדיון ואת הוויכוח סביב השאלה האם נכון להתנהל כפי שאנחנו מתנהלים ביום הכיפורים מידי שנה. זה דיון שלעולם אינו נמאס, ותמיד רלוונטי. אבל יש רק דבר אחד שאנחנו שוכחים - את עובדת היותנו אחים. הרי מחר, בתחילתו של שבוע חדש, כשהימים הנוראיים כבר מאחורינו, נמשיך בשגרת חיינו כרגיל, כשלצידנו אנשים הדואגים לנו ומתחברים אלינו ללא מתן משמעות למה שעשינו (או לא עשינו) ביום הכיפורים. ואם רק לרגע אנו, החילוניים, נפסיק להתפנק, נבין שהדבר שאנחנו כה מתלוננים עליו הוא למעשה הדבר הבריא, השפוי והנחוץ לנו ביותר: להפסיק את השגרה ליום ופשוט לחשוב. לא, לא צריך לדבר עם יישויות קיימות/לא קיימות, לא צריך לצום. רק לחפש משמעות. שכן, פעם בשנה יש לנו הזדמנות לעשות את זה בחינם, בבית, בלי צורך לשלם מאות שקלים ולהתרחק למקומות שכוחי-אל.

אנחנו לא צריכים בהכרח לשמור על מסורות סדיסטיות כאלה ואחרות, אבל לא יזיק לנו – כיהודים – ללמוד דבר או שניים על אודות המשמעות האמיתית של היום הזה. הפתיחות המחשבתית צריכה לבוא לידי ביטוי גם כאן.

ובהזדמנות זו, קוראים יקרים, אאחל לכולם חתימה טובה ואתנצל בפני אלו שדעותיי או הפוסטים שלי במהלך השנה פגעו בהם. זכרו שעמים נלחמו שנים על-גבי שנים כדי להגיע למצב בו לאדם יש את החירות להביע את דעתו באופן חופשי בכל מקום ועל-גבי כל פלטפורמה קיימת. שנה טובה!