אסון השריפה ביערות הכרמל הוא אירוע חמור כשלעצמו וגם סימפטום לתופעה של אי חשיפת ליקויים ואי הפקת לקחים במערכת הממשל בישראל. מן האסון הזה ותפקודן של ממשלות ישראל לפני האסון וממשלת
בנימין נתניהו בזמן האסון ניתן לגזור גזירה שווה לגבי יחסן של כל ממשלות ישראל לציבור הגמלאים בישראל. ציבור זה הוא לא רק המגזר הגדול ביותר, אלא שהוא הולך וגדל בקצב מהיר יותר מכל מגזר אחר.
רוב הגמלאים בישראל חיים בעוני או על סף העוני בלא שיש בידם אפשרות לממן רכישת מוצרים חיוניים ובעיקר תרופות ומזון. הפיכתה של מדינת ישראל מחברה שוויונית לחברה קפיטליסטית-חזירית שבה הפער בין עיניים לעשירים הוא הגדול ביותר במערב גרם לכך שביטוח בריאות אינו מלא בתחום הבדיקות והטיפול וכמעט אינו קיים בתחום רכישת התרופות. מצב זה גורם לכך שחברי האלפיון העליון וראשי המדינה אינם מסתפקים במערכת הבריאות הישראלית ומקבלים טיפול במרכזים רפואיים מובילים בעולם במחירים אסטרונומיים.
לעומתם גמלאים רבים נמנעים בכלל מטיפולים ומתרופות חיוניים באין ידם משגת לממנם. כמו-כן, גמלאים רבים על סף התשישות אינם מקבלים עזרה חיונית בביתם מביטוח לאומי באמצעות מטפל, בגלל שאינם ממלאים אחר הקריטריונים הקיצוניים שנקבעו, ובכך הם נדונים להיות כלואים בעליבותם ימים שלמים בתנאים מחפירים.
גמלאים רבים מתגוררים בבתים ישנים, בקומות גבוהות ללא מעלית, רבים מהם נכים ומתקשים מאוד לרדת ולעלות במדרגות. במצבי אסון, אם במלחמות ואם בשריפות או רעידות אדמה הם לא יוכלו לצאת מבתיהם בזמן ולמצוא מחסה וגורלם יהיה רע ומר. במקרה כזה עלולים להיהרג לא כמה עשרות כמו ביערות הכרמל אלא עשרות ואלפים. זאת תהיה שואה של ממש טרגדיה למשפחות והלם לחברה בישראל.
התפקיד התרבותי של הגמלאים הוא לדאוג לדור השלישי, לנכדים ולנכדות ולהעביר להם את המורשת התרבותית-לאומית. רוב גמלאי ישראל אינם מסוגלים לעשות זאת באין להם אמצעים להעניק לנכדים מתנות שהם כה מצפים להם. מתנות מסב לנכד גם משמחות את הסבים וגם את הנכדים ובעיקר מכשירות את הקרקע לדיאלוג חיוני בין הדורות. אחת הסיבות לרדידות התרבותית של הדורות הצעירים במדינת ישראל היום הוא העדר דיאלוג בין דורי כזה.
הציונות ששאפה להקים בארץ ישראל חברת מופת של עזרה הדדית התגלגלה לחברה אכזרית שבה מתייחסים לגמלאים כאל הכושי שעשה את שלו והכושי יכול ללכת. מדובר באי צדק משווע שכן הגמלאים הם אלה שבנו את הארץ בימיה האידיאליסטיים ועכשיו נמנע מהם ליהנות אף במקצת מפרי עמלם. מדובר בדורות של בנים ונכדים שאינם מתחשבים במצווה "כבד את אביך ואת אמך". זאת מציאות כואבת ועלינו להתבונן בה בעיניים פחות.
למרות המצב הקשה, יש תקווה: בחברה דמוקרטית לגמלאים יש כוח אלקטוראלי שאם יתגבש במפלגה אחת הוא יכול להציב את נושא הגמלאים בקדמת המעשה הפוליטי והשיח הציבורי. כך נוהגות ש"ס ואגודת ישראל ביחס לתלמידי הישיבות בהצלחה רבה. מן הטעם הזה עלינו לגבש מערכת של עזרה הדדית בכל התחומים של גמלאים לגמלאים, שגם תסייע לגמלאים וגם תלכד אותם סביב המפלגה שתפקידה האחד והיחיד יהיה לשפר את מצבם.
