בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
גלעד שליט שב לביתו. רדו ממנו, הוא עייף מספיק מן השבי [צילום: דו"צ]
|
|
|
ועכשיו תעזבו אותו בשקט
|
גלעד שליט איננו סמל. לא מקדם פוליטי, לא תוצאה של מחאה חברתית, לא נרטיב של גבורה, לא מותג. מגיע לו לחיות את חייו באנונימיות, אם רק נאפשר לו את זה
|
|
|
|
|
ציבור גדול הזדהה עם משפחת שליט במשך השנים, הפעיל לחץ על הממשלה וניצח. אז כן, מותר להיות נרגשים, אבל בואו לא נשכח את הצד השני של העסקה | |
|
|
|
|
|
לא יכול להיות ש"מבצע בית השואבה" הוא שם שהגה המחשב הצה"לי. לא בגלל ששחרורו של גלעד שליט מתרחש בחג סוכות ואך טבעי לתת לו שם ברוח הימים האלה, אלא בגלל שזה שהגה אותו בטח חשב על המשפט ההוא - "מי שלא ראה את שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". מישהו, וזה לא המחשב, ידע שתהיה פה אקסטזה. הכבישים היו ריקים הבוקר, מי שלא נסע למצפה הילה היה ספון מול הטלוויזיה. עם ישראל המכור לשיאי רגש הפך את שחרור שליט למפגן של היסטריה. צבא על ביתו, שפך בקבוקי שמפניה על המכונית, הניף את דגלי ישראל יחד עם פוסטרים של נתניהו ופצח בשירת "אבינו שבשמיים". כל זה מול עיניו ההמומות של חייל ביישן ומותש שמשך רוב שנות שביו כמעט שלא ראה נפש חיה ובוודאי שאינו מורגל בהתקהלויות רעשניות כאלו. אבל כנראה שיש גזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהן: כמו הדרישה לכבד את המעמד, את השבוי, את המשפחה ואת כאבן של המשפחות השכולות. ציבור גדול הזדהה עם משפחת שליט במשך השנים, הפעיל לחץ על ה ממשלה וניצח. אז כן, מותר להיות נרגשים, אבל בואו לא נשכח את הצד השני של העסקה, את אלף המחבלים ששוחררו, בואו לא נתנהג כמו מסוממים.
|
|
[צילום: מן הטלוויזיה]
|
|
|
אני דווקא לא מתרגשת מהראיון שערכה העיתונאית המצרית שאהירה אמין עם גלעד שליט. לבקש מעיתונאי לוותר על סקופ זה כמו לענות בשלילה על השאלה הגששית "דייג, אוהב דגים?" אלו הם הכרומוזומים של רבים מאנשי התקשורת - לא רוע, סתם איוולת, או אם תרצו, פשוט רפלקס טרף מותנה. אבל מעבר לזה ששאלת ה-"מדוע במשך כל השנים האלו קיבלנו רק קלטת אחת ממך?" יכולה להיכנס לספר השיאים של גינס בתור השאלה הכי מטומטמת בהיסטוריה של העיתונאות, היה לה גם ערך מוסף. מתשובתו של גלעד אפשר היה להתרשם שיש לו עמוד-שדרה, גם אם נכפף קצת במשך השנים. הוא התפתל קצת אבל ענה בנחישות - "לא אלי את צריכה להפנות את השאלה הזאת". תראו אותו. אסיר משוחרר אחרי חמש וחצי שנות שבי, על אדמת מצרים, עדיין לא חופשי, אבל עונה כמו אחד כזה. שאפו, גלעד. הם לא הצליחו לקחת לך את הנשמה שם בשבי.
|
|
[צילום: דו"צ]
|
|
|
|
החברה הישראלית החצי צבאית-חצי אזרחית קבעה כבר מזמן את העיקרון המקודש - חייל הוא לא כלי מלחמה. חייל הוא ילד, בן, בעל, אח. חייל הוא אדם, כזה שיש מאחוריו משפחה וחברים ושבסופו של יום הוא צריך לחזור אליהם | |
|
|
|
ואחרי שחגגנו והתבשמנו והתרגשנו ובכינו, בואו נעצור לרגע ונחשוב מה היה לנו כאן. למה אתם חושבים שבוצעה עסקת שליט? תניחו לרגע לכל ההסברים על חלון הזדמנויות שהולך ונסגר, על האביב הערבי שעלול להפוך לחורף ועל הרמזים לתקיפה אפשרית באירן. תעזבו את הדיבורים על ערבות הדדית, על השאלה אם מדובר כאן בסולידריות או בהפקרות, תשכחו ממחאת האוהלים, מהצדק החברתי ואל תטרידו את עצמכם בשאלה אם ראש ה ממשלה זרק לדפני, לסתיו ולחבריהן עצם כדי לשכנע שגם הוא איתם בעניין של "הביחד". כי כל אלו הן הצדקות, לא הסברים - הצדקות. העסקה הזאת נעשתה כי הייתה חייבת להיעשות. שום ראש ממשלה ישראלי בעבר לא נשאר אדיש לבעיית השבויים, ולהזכירכם, בשנים עברו לא הייתה הפיכה במצרים, פצצה אירנית או נאום אבו-מאזן באו"ם. פעם אפילו לא היה חמאס. אז מה כן היה? היה האתוס הישראלי, ערך שמובן רק לעם היושב בציון והוא שחייב את העסקה הזאת. כדי לא להשתמש בצמד המילים הנמלצות האלו בואו נפרוט אותו לכסף קטן - האתוס, איזו מילה בומבסטית, הוא היעדר קו ברור שמפריד בין המדינה, הצבא והחברה. שדר באחת מרשתות הטלוויזיה הצרפתיות שעמד אתמול נפעם ודי מבולבל לנוכח היחס 1:1,000 הגדיר את זה במשפט קצר - "נצטרך להסביר עכשיו לצופים את מערכת היחסים בין העם בישראל לבין הצבא שלו". זה הכל. להם אולי יצטרכו להסביר אבל לנו לא. אנחנו חברה צבאית וצבא חברתי. כמו שהצבא שלח את גרורותיו האינסופיות לתוך החברה האזרחית, כך הצליחה החברה לאזרח את הצבא. אנחנו מדברים בסלנג צבאי ושרים שירים של להקות צבאיות, אנחנו שומרים למזכרת בארון את הדובון הצה"לי כולל הדרגות, והצבא, מצידו, דואג שחיילים ישלימו בגרויות, שילמדו עברית ושיקבלו דרישת-שלום בימי שישי מאימא. זאת החברה הישראלית החצי צבאית-חצי אזרחית שקבעה כבר מזמן את העיקרון המקודש - חייל הוא לא כלי מלחמה. חייל הוא ילד, בן, בעל, אח. חייל הוא אדם, כזה שיש מאחוריו משפחה וחברים ושבסופו של יום הוא צריך לחזור אליהם. ואחרי שהבנו ששליט לא שוחרר רק כדי להתנקם באבו מאזן או כדי לשריין לביבי כמה מנדטים נוספים ביום סגריר, בואו נעזוב אותו לנפשו. הוא עייף מספיק מהשבי, לא מגיע לו שגם אנחנו נשב לו על הראש. בואו לא נהפוך אותו לסמל, לא של ערבות הדדית ולא של סולידריות, הוא לא צריך את זה, לא גלעד. בואו נזכור את העיקרון שבשמו הבאנו אותו הביתה, בואו נחשוב עכשיו עליו, לא עלינו. תפקידנו הסתיים, תם גם תפקידה של התקשורת. אנחנו עשינו את שלנו ואנחנו צריכים ללכת. ללכת ולתת לגלעד להשתקם ולחיות את חייו באנונימיות. לא כמקדם פוליטי, לא כתוצאה של מחאה חברתית, לא כנרטיב של גבורה, לא כמותג. לחיות כאחד האדם. וכמו שראינו אותו היום וכמו שהיטבנו כבר להכיר את ההורים שלו, אם רק נאפשר לו את זה - הוא יצליח.
|
|
[צילום: לע´´מ]
|
|
|
כל הערוצים הצליחו להרים יום שידורים מרגש, היסטורי, חד-פעמי אבל לפעמים קצת מעיק. התקשורת הישראלית נשבעה שלא תציק למשפחה מעבר למינימום הנדרש, אבל גם היא לא ידעה להרפות. שידרה את אותן תמונות הלוך ושוב במשך שעות עד שמיתרי הרגש בלו מעודף שימוש. מה היה דחוף למשל לנקות את רעשי הרקע מתמונת הפגישה בין ביבי לגלעד מיד עם הנחיתה בתל נוף, כדי שכל אחד יוכל לשמוע מה אמר ראש ה ממשלה לגלעד ומה גלעד ענה? אז יש לנו תיעוד מצולם של מבצע השחרור כולו על כל התלבושות (ומה היה קורה אם גלעד היה מגיע הביתה ללא מדים, בחולצה שלבש בבוקר?) וכל הפוטו-אופ שאפשר להעלות על הדעת. תודה לאל, אף פונקציונר לא קופח. אבל זהו, די. עכשיו תיקחו צעד אחד אחורנית.
|
|
|
הכותבת היא רואת חשבון בת 47 ובוגרת לימודי עיתונאות.
|
|
תאריך:
|
19/10/2011
|
|
|
עודכן:
|
19/10/2011
|
|
רלי פנחס
|
|
גם מי שנטה להשתכנע מנחיצות "העסקה", מצטמרר נוכח רשימת הרוצחים ומעשיהם. מוסא השלמון, למשל, שמיד לאחר שחרורו תמורת טננבאום שילח שני מתאבדים לבאר שבע שרצחו שש עשרה נפשות. כמה פעמים צריכים ההשלמונים לשוב ולרצוח, עד שנבין ששחרור כזה כמוהו כלחיצה על ההדק? 17 מאסרי עולם נגזרו עליו, אבל מהו מאסר עולם תחת "שלטון החוק" הישראלי: חודשיים? שלושה? ומהו השלמון על-יד ווליד אינג'אס, המתפאר ב-26 מאסרי עולם? ומה הם ליד המפלצת שפיתתה ורצחה ילד בן 16?
|
|
|
בתים הרבה יש בשירת חיינו. צריך לכתוב, ולקרוא, ולשיר, ולזכור כל בית כאילו הוא השיר כולו. אבל צריך לדעת כי הבתים כולם הם שירה אחת.
|
|
|
את הדברים שלהלן אסור היה לפרסם כל עוד גלעד שליט היה בידי החמאס. היום המצב השתנה: גלעד חזר הביתה, והחמאס לא יכול יותר לאיים באמצעותו על ישראל, ותוך תהליך החזרתו חשף החמאס את מלוא אחריותו לחטיפה ואחזקתו בשבי בתנאים הנחשבים בעולם לפשע מלחמה. כך, הוא סיפק לנו כתובת בלתי מעורערת של האחראים לפשע, החל מצמרת הארגון בסוריה, דרך ראשי השלטון שבעזה ועד ל"גיבורים" שביצעו את החטיפה והכליאה הנפשעת.
|
|
|
ייתכן שהופעתה של סין על מפת הספורט העולמית התחילה ברץ יחיד בן העיר דליאן שבצפון-מזרח המדינה. ליו צ'נגצ'ון, שהונצח בפסל ענק מברונזה במרכז הכיכר האולימפית של העיר, היה הסיני הראשון שהשתתף במשחקים האולימפיים בקיץ 1932, שנערכו בלוס אנג'לס, והיה הנציג היחיד של ארצו.
|
|
|
חבל שאין אופק לאוחזים בהגה המדינה, חבל שלא נוצל שחרור גלעד שליט, שחרור אשר נעשה חמש שנים יותר מידי מאוחר, והיה חייב להיות מנוף לשחרור כל הטרוריסטים האסירים, כולל גם האסירים היהודיים אשר אין אלא להגדירם ככאלו, עקב פשעיהם אשר נעשו נגד אזרחים תמימים ובין השאר כנגד בני עמם.
|
|
|
|