הכל יחסי? הרהורים על המצב

גלעד שליט לא גיבור. זה מה שמאיר דגן אומר (דגן בהיפוך אותיות – נגד). אולי גם אחרים, אבל הם לא מצטרפים אליו.

תגיד, מאיר, אתה עדין פעיל?

זוכרים את מאיר פעיל מהפלמ"ח, מהצבא, מההיסטוריה?

הרי זה הוא שחינך דורות של לוחמים וגיבורים. והוא גם ניסה להוכיח לנו שדיר-יאסין היה מעשה טבח יהודי פר-אקסלנס שבוצע בידי אנשי אצ"ל. פסל במומו. שכח את התותח ה'קדוש', פאטריה (Patria), את מעשי המלשינות של ההגנה וגם את מעשי הרצח שלהם. בולשביקים רצחניים כמו איסר הגדול, אבל בתחפושת, חיים בתוכנו גם היום. אחרי פעיל הגיעו היסטוריונים שהמציאו רצח עם בעתלית ובמקומות אחרים.

מי היה גיבור בימים ההם של פעיל? אנשי פנפילוב. האנשים 'שלנו' היו תמיד גיבורי חיל אפילו אם הם היו רק גנבי לולים והאנשים שלהם – מופרעים.

כיצד נגדיר גיבור

מהי גבורה? ישנם גיבורים המזנקים על רימון שהושלך לעברם, מצילים במעשה התאבדות את חבריהם ומוסרים את נפשם למענם. מתים על קידוש השם. לא מומלץ. כי אנחנו שואפי חיים. שואפים את החיים האלה כאילו היו מנה של סם נרקוטי. גם את המיתוס של טרומפלדור הגידם אנחנו מנתצים. אולי אמר שטוב למות בעד רוסיה? אולי הוא אמר שבעצם לא טוב למות בעד ארצנו? יתכן מאוד שקומיסרים, כמו מאירק'ה פעיל, מתקנים כל הזמן את ההיסטוריה, קדימה ואחורנית?

בעבור גלעד שליט שחררה מדינת ישראל 1027 רוצחים איסלמיסטים, נחושי דעת ומזוינים בשנאה עיוורת. הם ימשיכו לבצע את זממם.

הגבורה של גלעד גברה על גבורת מדינת ישראל ויושביה. גבורת היחיד. אני תוהה באיזה כתר היו מכתירים את עכן בן כרמי בעולמנו. הרי הוא בסך הכול ביטא את עצמו, מימש את חלומותיו. אפשר לומר שהוא הביע מחאה מסוימת נגד המערכת הנוקשה של יהושע המצביא – למה לא? היום הכול הולך כי הכול יחסי, לא?

ומי זה בכלל מאיר דגן? אחד שזייף דרכונים וסיכן שלומם של יהודים בלב ליבה של השינאה והאטימות האיסלאמיסטית. אחד שנלחם עם דרכונים בדרקונים שהמציא ואולי זייף. מה אנחנו, סנשו פנשה?

שלום עכשיו

התנועה לשלום עכשיו חגגה כפליים את שובו של גלעד שליט. כמו אלישע הנביא '... ויהי נא פי שנים ברוחך אלי' (מלכים ב', ב 9). כמעט מעשה של קודש קודשים. עכשיו גם קרן פורד, כמו כל מערכת אנטישמית מהוקצעת, יכולה להצהיר כמה אוהבת ישראל היא.
מה בעצם משדר לנו השמאל הזה?

תראו מה הממשלה הזאת אומרת לנו השכם והערב, הם אומרים, שאין עם מי לדבר, שאין פרטנר לשלום, שאין תרבות בצד הערבי, שאין כבוד לחיים. ומה יש? לפתע פתאום החמאס מוכיח לכולם שהוא אחראי, שהוא פרטנר למו"מ, שהוא מכבד את עצמו, מכבד את המילה שלו עד קוצו של יוד. אז בעצם, הם ממשיכים ואומרים, יש עם מי לדבר על שלום... גלעד שליט הוא-הוא הגיבור של המפנה הזה בתודעה.

כבר אמרתי, הכול יחסי.

נניח שאת ואני מקבלים את הטיעון הזה. כלומר, החמאס באמת נאמן למעשיו בדברים ונאמן לדבריו במעשים. אז מה זה אומר? זה אומר שכל דבריו, הצהרותיו, מעשיו וכל אמנותיו בדבר חיסול הישות הציונית והשלכת היהודים לים הם אמינים, רציניים, אחראיים ומכובדים.

האם יש פרטנר לשלום?

ההיסטוריה של האיסלאם גלויה לכל מעיין. מוחמד כבש את מכה במו"מ. זה נחשב לו לנבואה. הוא חיסל שבטים שלמים בחצי-האי הערבי לאחר שפיתה אותם במו"מ. הוא חיסל קהילות פורחות ומשגשגות של יהודים במו"מ על שלום. הכול שלום שם, הכול יחסי. הסיסמה שהוא הפיץ במרחב השמי היא, לשדוד, לאנוס, לרצוח. מה השתנה מאז? קצת הודנה, אתם אומרים, לא תזיק גם לנו. אולי.

אבל התפיסה הזאת, שאנחנו בכל רגע מחמיצים את השלום באשמתנו – זו קומיסריות בולשביקית לשמה.

כמה מצער שהאיסלאם מרופד בתנועות טרור רצחניות, אומרים בשלום עכשיו. אולי יותר מצער שתנועות הטרור מרופדות באיסלאם.

קווי הפרדה

שוב עולה לכותרות בעיה שמייצרים החרדים בירושלים. כל הזמן הם מרימים לנו את הכדור להנחתה. עכשיו קווי הפרדה. איזה טמטום, פיגור, ימי-ביניים, נחשלות, גזענות, שפלות. מה לא?

באוטובוסים הנוסעים למקומות מושבם הם רוצים שנשים תשבנה מאחור בנפרד מגברים. קווי הפרדה, אמרנו. אולי אפרטהייד. למה לא נאציות?

תנסו להיזכר מה הייתה הנאורות, הקדמה, השגשוג התרבותי רק לפני שבוע-שבועיים. התנועה הקיבוצית מטעם תנועת העבודה הציונית של עם ישראל שלטה בכיפה ושם, רחמנא ליצלן, קוימו חדרי הפרדה לילדים. ילדים, טף ויונקי שדיים נותקו מאימא-אבא-אחים-אחיות וגודלו בחממות בעזרת מטפלות ובקבוקי חלב.

נו?

הכל יחסי.