נושאת הגחלת

לאחרונה נפתח בית הזז ליום שלם לביקור של המוני מבקרים, במסגרת המפעל של "בתים מבפנים". האורחים נחשפו בעונג למורשת של סופר ענק, שהיה מעצב תרבות, שנשא תקופה ארוכה בתפקיד נשיא אגודת הסופרים העברים. הזז היה הסופר העברי הראשון שזכה בפרס ישראל לספרות.

אביבה הזז נושאת בגאון את המורשת של בעלה המנוח, הסופר חיים הזז. "בית הזז" הוא מפעל חיים, מכון מחקר רציני שמתעד את מורשתו של הסופר הדגול, שממשיך במלאכת הטיפול בעיזבון, בהפצת החזון של הסופר לדור הזה ולדור הבא. כשהלך לעולמו בשנת 1973 הייתה בת 46. כיום בהתקרבה לשנתה ה-85 ראוי לברך אותה מכל הלב.

"אדם שידע פעם אהבה, חי את חייו אחרת" / כך מאמינה אביבה, וזה נשמע כמו סרט / דמות מעולם האגדות, נביאה מעולם התנ"ך/ אביבה מאירה את העולם באור מיוחד ורך.

בטרם נבין את גודל המפעל של בית הזז / בטרם נבין את מסירותה היקרה מפז / כדאי להאיר בשורות ספורות / את סיפורה של אביבה שיישאר איתנו לדורות: בעין חרוד נולדה למשפחת גינזבורג וגדלה בכפר יהושע / "הייתי ילדת יער" אמרה והאור על פניה זרוע / גם כשהוריה עזבו את הכפר, היא נשארה שם לבדה / ילדה בת 12 שומרת על עולמה, גם כשהיא יחידה / בונה את אישיותה במוסד חקלאי, כמו רועת צאן קדומה / ובגיל 14 מתאהבת בטוביה קושניר ונשבית באהבתו הקסומה / בוערים באהבה לטבע, בטיולי הרפתקאות / מכתבי אהבה נפעמים, מלאי צבעים ונפלאות / צמד אוהבים שחיים בתוך טבע קסום ופעימות לב של מרדפים וסיכונים/ האהבה עולה על גדותיה, לשניהם מצלצלים הפעמונים.

פעמוני החתונה היו אקורד פתיחה/ וכאן החלה סאגה שכולה אהבה ראשונית ושמחה / הזוגיות עם טוביה הייתה סימפוניית נישואים מרנינה / אבל, האביב של אביבה הוכה במכת ברק, וזה היה יגונה:/ החיים יחד הסתיימו כסיפור טראגי, כקינה / טוביה עלה עם שיירה לגוש עציון כדי לשמש תגבורת / אבל בהרי חברון התגלו הלוחמים עם ליל, בתום האשמורת/ המוני ערבים סגרו עליהם בשבריות וברובים/ גופות הלוחמים חוללו, מעטים נפלו מול הרבים.

אביבה קושניר נותרה אלמנה, הכאב טרי ועז / ובאותה תחושה של שכול משותף הכירה את חיים הזז / שכול נגע בשכול/ אביב העלומים ונשמתו של הסופר הגדול / חיים הזז שכל במלחמה את בנו היחיד נחום/ לבו נשבר, חש שעם מות הבן אבד עולמו, חרב היקום / והנפשות התחברו: לא השכול איחד אותם אלא האהבה / וקסם הפגישות הצית אור גנוז, ניצוץ של להבה.

המפגש עם אביבה שינה את חיי הסופר הזז/ הבית נמלא אור, ומתוקה אהבתה מעז/ חתונה צנועה ברומא, כך היו העתים/ זוג שהפך לצוות, קשר של יצירה ואהבה/ אביבה קראה ויעצה והדפיסה במכונת כתיבה/ קלידי מכונת הכתיבה הכילו את גחלי לבו הבוערים ורוטטים/ והקשר המופלא הניב חיים של צוותא, יחד כותבים מזמור/ אביבה הרגישה שהגיעה אל הנחלה / לתת לאהוב לבה את כל כולה/ כל חייה חיפשה את המעין הנובע, את האור/ וגם לסיפור הזה היה רגע של מחסור: / כאשר כבה נרו, חשה מחסור ודאבון/ אך התמסרה לכול שהותיר כעורכת העיזבון.

אביבה הזז יוצרת ומשוררת, מוסמכת לפילוסופיה ול מדעי הדתות/ וכל חייה מאז מוקדשים לכתבים וליצירות האבודות/ ללא אנוכיות, ללא תחושת הפסד/ חשה כי זכות גדולה להקדיש חייה לבעלה המת/ ליצירותיו הגדולות, להצלת כל האורות שנותרו בין הגוילים / כמו נביאה קדומה היא מסירה את הפרגוד מעל כתבים גאולים.

אביבה הזז שומרת מאז על אש התמיד, על המורשת ועל הדרשה/ נשמתה אחר הצפרירים/ ומחברותיה מלאות בשירים/ כלה של אור שנפשה מלאה סקרנות אין קץ ואהבה/ וחשה כי אין בנשמתה אפילו שערה אחת של שיבה/ כולה נעורים ותקוות בלתי נדלות/ שואבת כוח מן הזיכרון ומלהבת המשאלות/ וכששואלים אותה איך היא ממריאה שוב ושוב אל על/ היא יודעת להשיב בחיוך נחוש, כנישאת על גל / ובעיניה הבורקות כלת האור לוחשת: "גם במצבים הקשים חשתי שאני בת מזל".

כל מי שאוהב ספרות / מרגיש שהחזון שלה על לבו חרות/ נאחל לה הרבה שנים של עמל מבורך ויצירה/ נושאת הגחלת מוסיפה לספרות העברית את אורה.