במאבק נגד מיזוג הטלוויזיה החינוכית עם
רשות השידור נעשה שימוש בטיעונים שונים, חלקם מוצלחים וחלקם פחות. מקומם הטיעון המניפולטיבי, שבמסגרתו מראים לנו תמונות ילדות נוסטלגיות, ממיסים את ליבנו ובסוף שואלים, איך אפשר לוותר על עבר כה מפואר.
שבי, בץ, נולי ואוזה, כמו גם מויישה אופניק וקיפי בן-קיפוד ואפילו פיסטוק אינם עוד חלק מהותי בלוח השידורים של הערוץ. נכון, צריך להתקדם ולהמציא תוכניות ילדים חדשות. אבל מי שצופה בטלוויזיה החינוכית יודע שבמקום שעות שידור לילדים, היא מקדישה 50% משידוריה לטובת מבוגרים.
פעם, וזאת יש להזכיר, שידרה החינוכית רק במסגרת ערוץ אחד, שנקרא אז "הטלוויזיה הכללית" או "הטלוויזיה הישראלית". היום היא משדרת בשלוש פלטפורמות - בערוצים 1, 2 ו-23.
השינוי המוצע אינו מבקש לקצץ בשעות השידור שלה או באפיקי השידור, וגם לא להתערב בתכנים, אלא בסך-הכל להפסיק את הביזבוז המשווע והמיותר. ערוץ חינוכי שטוען כי הוא נמצא במגמת התייעלות אינו יכול להרשות לעצמו להפיק תוכניות לקהל מבוגר ולשלם לטאלנטים.
מתאים לערוץ נישה
באופן אישי, יוצא לי לצפות רבות בתוכניות הטלוויזיה החינוכית. הן מעניינות וברובן טובות, אבל תוכניות טובות, לאותה נישה בדיוק, יש גם בערוץ הראשון. החינוכית אינה יכולה לעשות שימוש בכסף ממשלתי ולהתנחל במקומו של השידור הציבורי. אם היא חושבת שלתוכן האיכותי שהיא מציעה יש קהל פוטנציאלי, תתכבד ותהיה ערוץ פרטי דוגמת ערוץ 8, ערוץ ההיסטוריה, יס דוקו ודומיהם. את שאר התוכניות יש לשדר, אבל בערוצים אחרים.
על החינוכית לחזור למקורותיה, ולשרת את קהל היעד של חובשי ספסלי הלימודים. עליה להתנער מהנוצות שהדביקה לעצמה, ולהפוך שוב להיות הטלוויזיה הלימודית. מדד הציון בתעודה שלה צריך להיקבע על-פי רמת כניסתה לבתי הספר, ולפי מידת השימוש שתלמידים יעשו בה.
בסופו של תהליך, צריך לשמור על שני עקרונות - האחד: כל שידורי הערוץ יהיו מיועדים לתלמידים, השני: אסור שהמצב הרעוע ברשות השידור ישפיע בכהוא זה על שידורי החינוכית.
