הסתה ברשות החוק

בלֵיק סאקסס לא הוקמה המדינה

בבוקר שלושים בנובמבר 1947רצחו פורעים ערביים שבעה יהודים, שנסעו בשני אוטובוסים לירושלים. כך נפתחה מלחמת הקוממיות - בעוד התמימים מתפוגגים מחגיגותיהם ומריקודיהם על החלטת עצרת האו"ם, שהתכנסה בלֵיק סאקסס, והמליצה על חלוקה בארץ-ישראל, שתקים מדינה יהודית ומדינה ערבית, ובצדן יישות בינלאומית נפרדת, שתכלול את ירושלים.

אחד האוטובוסים יצא מנתניה, ובדרכו לירושלים עמד לעבור בלוד. בהגיעו לפאתיה הדרומיים של פתח-תקווה - במקום, שנמצא היום מושב נחלים - הוא הותקף ביריות.

רגע של עברית: את מלחמת העצמאות/שחרור לחמו אבותינו נגד הכובש הבריטי ולא נגד הערבים. לכן, אני מעדיף לקרוא למלחמה, שפרצה בתש"ח - נגד ערביי ארץ-ישראל ונגד צבאות ערב, שפלשו ארצה - "מלחמת הקוממיות" - מונח, שהיה חביב על דוד בן-גוריון.
בניגוד למקובל, לא עצרת האו"ם הקימה את המדינה, אלא דורות של יהודים, שעלו ארצה (כן - בעברית אומרים, עלו ארצה; וזה מושג בעל משמעות, שלא כמו היגרו). אלה היהודים מה"יישוב הישן", שאליהם הצטרפו בני ה"יישוב החדש" בתל אביב, במושבות, בקיבוצים ובמושבים. בזיעה רבה, בדם ובממון הוקמה, עֵז אחר עז ובית אחר בית, התשתית למדינה. רק כך יכלה לקום פה מדינה בת-קיימא.

לפני הרבה שנים, מסגרתי מפה, שמצאתי בעיזבונו של אבי המנוח. פרסמו אותה העיתונים דאז, יום-יומיים לפני החלטה 181 של האו"ם - החלטת החלוקה - ובה הגבולות הבלתי-אפשריים של המדינה. כיום משמשת החלטה 181 כעוד שלב במגמת הערבים לחסל את מדינת ישראל. השתמשתי רבות במפה הממוסגרת, כי להסביר לסטודנטים שלי מאיפה באנו, ואן בטיפשות מנהיגינו אנחנו עלולים לשוב.

וזה מזכיר לי עוד יום זיכרון, שנאלם - במוצאי מלחמת יום הכיפורים (ו' בכסלו תשל"ד, אחד בדצמבר 1973) הלך לעולמו דוד בן-גוריון. על מותו שמעתי באחד המוצבים במרחבי ה"מובלעת", שבה טיילתי בחסות חברת ההסעות הידועה, "זחל"ם טורס", ששלחה לי צו 8, ושכחה לשחררני - עד שהסתיימה המלחמה בצפון, באסרו-חג פסח.

גם ב"ג לא הקים את המדינה, אלא רק הכריז על הקמתה בטקס בתל אביב - בניגוד לדעת כל המומחים ובניגוד לרוב חבריו דאז בהנהגת הסוכנות היהודית, שנתקפו בחלחלה. בטקסים, שמכובדים חותמים בהם על מגילה ריקה מתוכן, אין מקימים מדינה, אלא רק בעבודה קשה של בניית תשתית. ואת מי שהקימו את המדינה לא הזמין ב"ג לטקס הכרזתה, אלא רק את העסקנים.

איני מחסידי ב"ג, אך קשה להתעלם מהכרעתו ההיסטורית. לדעתי, הוא ניצל הזדמנות מבלי לדעת. ביוני 1948 החלה, למעשה, ה"מלחמה הקרה" (בסגר הרוסי על ברלין). לו התעכב ב"ג, או היסס, לא היינו מצליחים להשיג תמיכה נדירה של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות גם יחד בהקמת המדינה. ולהזכירכם, שנתיים אחר כך, ביוני 1950, כבר פרצה מלחמת קוריאה.

גדל הפער בין אזרחים לחיילים בארצות-הברית

בשבוע הבא יתכנסו במכללה האקדמית כינרת עשרות חוקרים לכנס היסוד של אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל - יוזמה מבורכת של אל"ם ((מיל.)) ד"ר זאב דרורי, מנכ"ל המכללה, ושל אל"ם ((מיל.)) ד"ר ראובן גל. לצדם פעלו עשרות חוקרים, שהכינו את לכנס היסוד.

עשרות חוקרים ישראלים במקצועות שונים (גילוי נאות: גם אני ביניהם) עוסקים בחקר יחסי צבא-חברה (Civil-Military Relations) בארץ, וחסרונה של אגודה מקצועית הורגש מאוד.

בארצות-הברית פועלת כארבעים שנה אגודת IUS, שהפכה לבינלאומית, ואפילו יש לה סניף בקנדה, שמקיים כנס דו-שנתי (כמו האגודה האמריקנית). באירופה פועלת כבר כעשרים שנה אגודת ERGOMAS, וגם היא מתכנסת פעם בשנתיים.

לכן, אני מחזיק אצבעות, ומקווה, שכנס היסוד יוליד אגודה פעילה וחזקה, שתקדם את ההבנה - תוצאת המחקר - בנושא.
וזה מזכיר לי, שראשי הכוחות המזוינים האמריקניים מודאגים מהפער הגדל בין אזרחים לחיילים בארצות-הברית. ואכן, שיעור האמריקנים, המשרתים כעת בכוחות המזוינים של ארצם, הנו הנמוך ביותר מאז ערב מלחמת העולם השנייה - קובע דוח מחקר של מכון PEW. בעשור האחרון שירתו בכוחות המזוינים רק חצי אחוז מהאמריקנים, ולמרות שהכוחות המזוינים האמריקניים קטנים, מתרחקת החברה האזרחית האמריקנית מכוחותיה המזוינים.

סקר PEW מתבסס על ראיונות טלפוניים עם יותר מאלפיים אזרחים, שלא שירתו מעולם, ועם כ-1,900 חיילים משוחררים, שכשליש מהם שירתו אחרי אירועי הטרור באחד-עשר בספטמבר.

רוב הנשאלים דיווחו, כי יש להם קרוב, המשרת בכוחות המזוינים, ואילו אמריקנים מבוגרים דיווחו, כי היו להם קשרים הדוקים עם הכוחות המזוינים. שלושה רבעים מהמרואיינים מגיל חמישים ומעלה אמרו, שיש להם קרוב ישיר (הורה, בן-זוג, אח/ות, או ילד/ה) בכוחות המזוינים. רובם שירתו במסגרת גיוס החובה, שבוטל בארצות-הברית בתחילת שנות השבעים. אולם רק ל-57 אחוזים מבני 49-30 יש קרוב ישיר, ששירת בכוחות המזוינים - לעומת רק לכשליש מבני 29-18.

סקר PEW מצא, כי שירות צבאי הנה מסורת משפחתית בארצות-הברית. כשמונים אחוזים מהחיילים המשוחררים דיווחו, כי בן משפחתם משרת בכוחות המזוינים (לעומת 61 אחוזים מקרב האזרחים).
עוד נמצא, כי ההחלטה לשרת בכוחות המזוינים תלויה בגזע, באזור המגורים ובנטייה הפוליטית. לבנים נוטים יותר לשרת מאשר שחורים, או היספאניים. ל-64 אחוזים מתושבי הדרום יש קרוב משפחה בכוחות המזוינים (56 אחוזים בצפון; 57 אחוזים מתושבי המערב), ועירוניים נוטים פחות להתגייס מאשר כפריים. ל-73 מהרפובליקנים יש קרוב בכוחות המזוינים בעוד שרק ל-59 אחוזים מהדמוקרטים ול-56 אחוזים מהעצמאיים יש קרוב בכוחות המזוינים.
לדעת כשלושה רבעים מהנשאלים, הציבור האמריקני אינו מבין את הבעיות של אנשי הצבא.

הרפורמה במערכת המשפט - חיונית

עוד לפני שפצחה דורית ביניש בהתקפתה הפרועה על יוזמות החקיקה, קראתי לזעקתה (שהושמעה בידי אחרים), זעקת הקוזק הנגזל. ביניש הנה חלק משיטה, שאיני מקבל, שבה גוף פרוע של שופטים השתלט על המדינה מבלי שהוסמך. 'יש שופטים בירושלים!' צריך לזעוק שלט אזהרה בקצה העליון של כביש 1.

דברי ביניש מלמדים על השיטה, ומצדיקים כל מילת ביקורת, שפורסמה על מערכת משפטנו ועל מנהיגיה. האסטרטגיה של ביניש הייתה לא לומר את דבריה בפומבי, אלא לשלוח אחרים, שנשאו את דברה. זוכים צדיקים, ומלאכתם נעשית בידי אחרים. כנראה, שבועותיה האחרונים בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון דוחקים בה, והשופטת יצאה מן הארון, ואמרה את דברה בעצמה.

דברי ביניש שכנעו אותי לתמוך ביתר-עוז ברפורמה במערכת המשפט. נראה לי, שזו לא רק נדרשת, אלא גם חיונית, ומיד, כדי להפסיק את חמיסת השלטון (אוּזורפציה).

ומלבד זאת - כפי שכתב לי מוטי, "טוב תעשה ביניש שבמקום להאשים את נבחרי העם תשאל מדוע התדרדר מעמד בית המשפט העליון (דווקא במשמרת שלה)".

קטנה מכירת כתבי-עת

"אין יותר כתבי-עת!" - יאמרו מחודש פברואר המוכרים בחנויות בבסיסים האמריקניים ברחבי העולם. בעקבות ירידה חדה בקניית כתבי-עת בחנויות בבסיסים, החליטה הנהלת רשת החנויות בבסיסים (DeCA) להורידם מהמדפים. בקנטינות (PX) של בסיסים אמריקניים מחוץ לארצות-הברית ימשיכו למכור כתבי-עת. כתב-העת היחיד, שיימכר בחנויות בבסיסים באירופה, יהיה Stars and Stripes - כתב-עת לענייני צבא, שמודפס באירופה, ואינו מוטס מארצות-הברית.

מכירת כתבי-עת

בחנויות בבסיסים האמריקניים ברחבי העולם קטנה מ-1.98 מיליוני דולר בשנת 2008 ל-1.46 מיליוני דולר בשנת 2011. דובר הרשת מסר, כי ברבעון הראשון של 2010 לא נמכרו כמחצית מכתבי-העת, שהונחו על מדפי החנויות, והדבר הסב הפסדים לרשת, ששינעה את כתבי-העת לחנויותיה ברחבי העולם - כולל בהטסה - על חשבונה.
למרות שרשת החנויות מעוניינת לספק לחיילים האמריקניים מגוון רחב של מוצרים, היא רואה בכתבי-העת מקור להפסדים. כיוון שהרשת מסובסדת על-ידי תקציב ההגנה האמריקני, אין לרשת יכולת לשאת עוד בהפסד - בעיקר, באווירה של קיצוצים חדים בתקציב האמריקני.

את כתבי-העת יכולים החיילים לקרוא באינטרנט - אומרת דוברת הרשת באירופה. ההחלטה של רשת החנויות בבסיסים האמריקניים מלמדת על שינוי בהרגלי הקריאה, גם בקרב האזרחים, שמשפיע מאוד על העיתונות האמריקנית - ולא רק עליה.

הקוזק הנגזל (3)

הרבה שנים מתערבות ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית על-מנת להשפיע על קבלת ההחלטות באמצעות מימון עמותות תמימות כביכול. זו פגיעה אנושה בריבונות המדינה, שנעשית במסתרים. ויש להסתרה כמה טעמים - הן מבחינת המממנים הן מבחינת הממומנים.

ברוב המדינות הדמוקרטיות התערבות כזו של מדינות זרות בענייניה הפנימיים של המדינה אינה מקובלת. בארצות-הברית כל מי שפעיל למען אינטרסים של מדינה אחרת צריך להירשם כ"סוכן זר". בריטניה, שמממנת חלק גדול מפעילות העמותות נגד מדיניות ממשלת ישראל, עשתה מאמצים כבירים, כדי להפסיק את התמיכה של אזרחים אמריקניים ממוצא אירי במאבק האירים הקתוליים נגדה. איני מניח, שלונדון הייתה מוכנה, שממשלת ישראל תתרום כספים למפלגה, המייצגת את השאיפות הבדלניות של האירים הקתוליים באלסטר.

לכן, כקשה-הבנה כרוני, איני מצליח להבין את הזעקות נגד חוק, שמציע לחייב עמותות לחשוף את מימונן בידי ממשלות זרות. זה נראה לי סביר והגון.

ועוד פחות איני מבין את הזעקות של חלק משרי הממשלה ומח"כי הליכוד, שיוצאים נגד החוק הזה. חלק גדול מהמערכה נגד מדינת ישראל במרחב הציבורי בעולם המערבי נעשה בסיוע כספים, שמקבלות עמותות שונות בישראל מממשלות זרות. עיינו ברשימת הסייענים להכנת המסמך האנטישמי של ועדת גולדסטון.

חתרנות אינה רק הנחת מטענים, אלא גם ייצוג של אינטרסים פוגעניים של מדינות זרות; ואנחנו משופעים בכגון אלה. ואם חלק גדול מהעמותות למען מה שנקרא בלשון מכובסת,"זכויות הפרט", ממומנות על-ידי ממשלות זרות - הן משמיטות את הלגיטימציה לפעולתן.

כשהייתי צעיר, כל דבר שלא מצא חן בעיני השמאל כונה מיד, "מקארתיזם". למרות אישיותו הדוחה של סנאטור ג'וזף מקארתי והשיטות הלא-נאותות, שהפעיל נגד חתרנות "אדומה" בארצות-הברית - קשה להתעלם ממה שנודע לנו אחרי נפילת ברית-המועצות בדבר רשתות החתרנות, שהפעילו הרוסים ובעלי-בריתם בכל העולם המערבי. כלומר, הייתה חתרנות "אדומה" מאוגנת, שהגיעה עד לדרגים בכירים מאוד במדינות המערב.

ואני זוכר את זעקות השבר השמאלניות בדבר הזוג אתל וג'וליוס רוזנברג, שהוצאו להורג בארצות-הברי בגין ריגול. היום ידוע בוודאות, כי השניים היו חלק רשת ריגול סובייטית, שאכן העבירה לרוסים את סודות הגרעין האמריקני. ולא אפרט כאן את החתרנות הפרו-סובייטית בארץ משנות החמישים, שגם המאבק נגדה גונה בכל לשון גסה אפשרית.

כלומר, כדאי לזכור, יש עשן, ומאחוריו יש הרבה אש.

דת וצבא - בארצות-הברית (לשם שינוי)

ויליאם באלטש היה כהן הדת הראשון בחיל הים האמריקני. הוא מונה לתפקידו בסוף 1775, וכיום יש בחיל הים, בחיל הנחתים ובמשמר החופים האמריקניים יותר מ-850 כוהני דת ובצבא האמריקני יש כ-2,900 אנשי דת, המייצגים 130 דתות וכתות - אפילו מוסלמים - ולא רק פרוטסטנטים, כמו בימיה הראשונים של ארצות-הברית.

כיוון שכוחות מזוינים עוסקים בהריגה, יש חשיבות רבה לשירותי הדת, שהם מעניקים לאנשיהם - החיים, הפצועים והמתים גם יחד - גם במדינה, שחוקתה מפרידה חדות בין דת למדינה. כך, צלב זיכרון, שהקימו נחתים במחנה פורט פנדלטון בקליפורניה לזכר חבריהם, שנפלו במלחמה בעירק, מעורר מהומה, כיוון שסמל דתי הוקם לכאורה על קרקע ממשלתית מבלי שמפקדת המחנה מנעה זאת.
צבא ארצות-הברית גילה זאת כשחקר מדוע לא ששו מהגרים להתגייס לשורותיו במלחמת העולם הראשונה - למרות שהובטחה להם אזרחות אמריקנית לאחר שחרורם. רק אז החל הצבא האמריקני לגייס כוהני דת מדתות שונות לשורותיו (וגם אוכל אתני - כמו חלות בשבתות וכמו זיתים לחיילים ממוצא יווני).

יותר משלוש מאות כוהני דת - וביניהם רבנים - נפלו במלחמותיה של ארצות-הברית. האחרון שבהם הוא (קפטן) דייל גץ (Goetz) - כהן דת של גדוד שריון אמריקני - שנהרג באפגניסטן בשנה שעברה כששיירה צבאית עלתה על זירת מטענים. בעירק נפצע קשה באותן נסיבות כומר צבאי, שמנסה כעת להשתקם. לפניהם נהרג כהן הדת פיליפ ניקולס בשנת 1970 במלחמת ויטנאם.

וצריך להזכיר, שעל הפרק נמצא שדרוג העיטור של הכומר הקתולי אמיל קפוֹן (Kapaun), שמת במלחמת קוריאה כשבוי במחנה שבויים בפיונג-יאנג במאי 1951. הכנסייה הקתולית עומדת להכתירו כקדוש, והקונגרס צריך להחליט כעת האם לעטרו במדליית הכבוד לאחר שאפילו השר הקודם לענייני צבא הצטרף להמלצת הכוחות המזוינים. הכומר קפון עוטר לאחר מותו בצלב השירות המצוין כיוון שסיכן את בריאותו ואת חייו כשדאג לחבריו לשבי הקוריאני.

שישה כוהני דת עוטרו כבר במדליית הכבוד, וביניהם (סגן) וינסנט רוברט קאפודאנו (Capodanno) וצ'ארלס ואטֶרס (Waters), שעוטרו לאחר מותם בשנת 1967 במלחמת ויטנאם. גם (סגן) צ'ארלס אנג'לו לייטקי (Liteky) -עוטר על גבורתו במלחמת ויטנאם. לייטקי, שהיה כומר קתולי, חילץ פצועים מקרב בוויטנאם. לאחר המלחמה פרש מהכמורה, התחתן, והפך לפעיל שלום ולפעיל חברתי בארצות-הברית, ובשנת 1986 ביקש לוותר על מדליית הכבוד שלו.
ואם מדברים על כוהני דת - כדאי לזכור גם את הרב אלכסנדר גוּד (Goode)-גוּדקוביץ מצבא ארצות-הברית, שנהרג כשצוללת גרמנית הטביעה בפברואר 1943 את ספינת התובלה דורצ'סטר (שיירה SG-19) ליד גרינלנד, ועליה כ-900 חיילים אמריקניים וארבעה כוהני דת. שלושת הכמרים והרב עזרו לחלק חגורות הצלה לחבריהם לשיט, ועודדו את הניצולים. כשגילו, שאזלו חגורות ההצלה, פשטו אנשי הדת את חגורותיהם, והושיטו אותן לחיילים.
רק כ-230 ניצלו בטביעת דורצ'סטר.

על כך עוטרו ארבעת כוהני הדת לאחר טביעתם בצלב השירות המצוין (DSC). בשנת 1960 חוקק הקונגרס חוק מיוחד, שעיטרם במדליות גבורה של הקונגרס (The Chaplain's Medal for Heroism), כיוון שהחוק מנע את שדרוג עיטוריהם למדליות כבוד (MoH).