נירנברג פינת ז'בוטינסקי

בארכיון הפרטי שלי, אי שם, בפינה חשוכה מאוד בפאתי הפנתיאון של "מורשת משפחתית", על מדף "עובדות היסטוריות", נמצא הערך "חוקי נירנברג". הערך הזה, הוא שיקוף של נקודת זמן בעבר, שבה נפגשו בכירי המשטר הגרמני (שעלה לשלטון באופן "דמוקרטי"), אשר החליטו להגדיר כאזרחים מסוג ב', את המשפחות של סבי וסבתי ואת המשפחה הענפה שלהם, ודרכם את כלל יהודי אירופה, ולאחר מכן לדון אותם לגירוש, ולבסוף, למוות.

הפחד והחשיכה האנושית, הם הוריו של היצר להרוג והם נשקו של הפחדן (התוקף את מי שדרכו משתקף אל הפחדן הפחד עולם הצללים שלו עצמו). הפחד והחשיכה האלה יכלו לרובם, הכריעו 6 מיליונים מהם, אך לא את כולם. אני כותב היום את השורות האלה, בזכות כמה הבלחות של אור אנושי, אשר בקע דרך החשיכה הנאצית.

בזמן אחר ובמקום אחר, הניע יהודי גלותי אחד בשם בנימין זאב הרצל, את העם היהודי, עם ספר בשם "מדינת היהודים", וקרא לקיומו של הקונגרס הציוני הראשון. שארית הפליטה של משפחתי ששרדה את "נירנברג", עלתה על הגל של "הרצל", והתיישבה כאן.

אני מוכרח להתוודות, ולומר שאין לי שום הזדהות אידיאולוגית עם עולמו וערכיו של זאב ז'בוטינסקי, או עם מי שרואים עצמם ממשיכי דרכו. ואף על-פי כן יש בי הערכה לפועלו במסגרת הזמנים בהם הוא פעל, למרות ההשגות שיש לי על פעולותיו.

עיקר המחלוקת האידיאולוגית שלי עם מי שרואים עצמם כממשיכי דרכו, נעוצה בעובדה שמעשיו היו רלוונטיים לזמן בו הוא פעל, כאשר העם היהודי היה שרוי בגלות ארוכה, ובארץ שחזה הרצל כמדינת היהודים מכוח הזכות ההיסטורית, ישבו בני אזרחים אחרים והיא נשלטה בידי השלטון הבריטי.

איני חולק על כך שעקרונות הדרוויניזם האבולוציוני של "החזק שורד" ראויים להיזכר על-ידי העם היהודי והלקח מבית-הספר של נירנברג פינת זאב 1 ראוי לו שיילמד וישמש תזכורת, כאילו היה צלקת קרב על גופו של העם היהודי.

עיקר המחלוקת שלי, אם כן, נובע דווקא מאבולוציה של העיקרון האבולוציוני של "החזק שורד", ובהתאמה להווה הנוכחי שלנו, שבו החוזק אינו רק חוזק פיזי, והחולשה אינה רק חולשה פיזית. לטעמי, יכול אדם חלש פיזית לשבור את מחסום ההכרה האנושית (סטיבן הוקינג כדוגמה), ויכול אדם חזק פיזית להיות חלש מוסרית, ולהיעלם אל פנתיאון השכחה כאחרון הנבלים הנקלים (דוגמאות לאלה אינן חסרות, שליטים עריצים וחזקים מאין כמותם נופלים כיום חדשות לבקרים).

חוזק וחולשה אינם פיזיים, והישרדותו של העם היהודי למרות אלפי שנות גלות וניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו הם הוכחה ניצחת לכך. בהקשר זה, חביב עלי ציטוט מאחד האנשים המרתקים בהיסטוריה, נפוליאון בונפארטה: "ישנם רק שני כוחות בעולם, החרב והתודעה. לאורך זמן, החרב תמיד מנוצחת על-ידי התודעה".

מי שרואים עצמם כממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי, יטיבו לשנן זאת, גם בהקשר נצחונו של העם היהודי לשרוד וגם בהקשר הנפוליאוני. בעת שאני מתדיין עם "לאומיים", אני חוזר על ההסבר במילותיי שלי, כך: "מגבלות הכוח מובנות רק לחזקים, משום שהחלשים עדיין מצויים במירוץ אל הכוח".

אנחנו עדיין ב"מציאות" של הווה דמיוני. אין צומת במציאות של מפגש ז'בוטינסקי וויצמן, יש שם כיכר, והיא עגולה, ושמה "כיכר המדינה". ז'בוטינסקי היה איש חזון (ומדון שאפיין את התקופה), וחיים ויצמן לעומתו (שגם הוא חי ופעל בתקופתו) היה איש חזון אחר לגמרי. בכיכר בה אמורים היו להיפגש שני עולמות אידיאולוגיים כה שונים, עומדות היום חנויות ראווה, בהן נמכרים פריטי יוקרה לבעלי אמצעים שרק מעט מן הפוקדים אותן מכירים את עולמם של השניים.

בהקשר זה, העובדה שחיים ויצמן כנשיא המדינה סירב לקבל שכר בעד תפקודו וטען שהוא מקבל מספיק מהצלחותיו המדעיות, לצד העובדה שז'בוטינסקי ניסח את חמשת המ"מים (כאנטי-תזה לסוציאליזם), כאשר ממשיכיו כיום פועלים רק לאור אמרותיו הגלותיות והתוקפניות כלפי האוכלוסיה הערבית, ורואים את העולם דרך הפריזמה של הכוח והכוחנות.

חוק לשון הרע: על קו התפר שבין חוקי לבלתי חוקי, פרשו הפוליטיקאים שלנו רשת שקרים ארוכה, של יחצ"נים, עיתונאים-להשכיר, טוקבקיסטים בשכר, עמותות, קבלני קולות, ועוד היד נטויה (נטויה למרחק אל פנקסי ההמחאות של בעלי ממון, ונטויה לעומק אל כיסם של האזרח ומשלמי המיסים). העושים במלאכה הקשה של חשיפת השחיתויות הללו, עושים מלאכה טובה מדי, ולאחרונה מצעד המורשעים הולך ומתארך. הדרך לסיים את החירות הבסיסית לפרסם עובדות מוכחות לצד טענות, עובדות "נעלמות/מועלמות" וראיות חלקיות עוברת דרך הקצנת מרחבי הכיסוי של חוק לשון הרע.

שירת נשים: לאחד שירת נשים מעלה חשק, ולאחר שיחת פוליטיקאיות מזכירה קרב חתולות. לאשת נשיא אחד יש מנהג להעיר לנשים על כפתור פתוח לצד בעליהן, ולאשת ראש ממשלה אחד יש עניין לא פתור עם תפקידן של נשים העובדות במשק הבית. נשים על הבימה הציבורית שלנו נאלצו מאז ומעולם לשלם מחיר בעד נשיותן, וכעת הן נדרשות לחזור למקומן ולפנות את הבמה. ח"כ ציפי חוטובלי, המופקדת על הוועדה לקידום מעמד האישה, אף הגישה הצעת חוק שעל פיה הרבנות הצבאית תקבע את הנורמות. לדידה של חוטובלי, צה"ל אינו צבא העם אלא צבא השם.

חוק המסגדים: וכאילו לא די במתיחות שנוצרה בחברה הישראלית בין בני דתות שונות במשך עשרות שנים של ריחוק וניכור, וכאילו לא די בפעולות תג-מחיר הזולגות לתוככי "הקו-הירוק" על-ידי "האחים היהודים", הנה הצעת החוק המזמינה מלחמת דתות רשמית. כאן מככבת אישה אחת בשם אנסטסיה מיכאלי, אשר יזמה הצעת חוק שתאסור על מערכות כריזה במסגדים, מפאת נוחות השכנים. ולמי שהחוק נראה תמוה, יהיה תמוה עוד יותר לגלות שהגברת מיכאלי מתגוררת בעיר ראשון לציון, שכידוע סובלת מאוד מקריאות מואזינים.

חוק התניית מינוי שופט בשירות צבאי: חוקי הגזע של נירנברג עדיין לא הגיעו לישראל. המחוקקים הישראלים נזהרים מאוד מחקיקה שיש בה לשון גזענית. על כן מנוסחים החוקים באופן העוקף הגדרות גזעניות. ח"כ מיכאל בן ארי מצא לנכון להגיש הצעת חוק, לפיה שופט בבית המשפט העליון יוכל לכהן רק אם שירת בצה"ל. בדברי ההסבר לחוק נכתב כי הדבר יחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון. מן הידועות היא שלח"כ הזה יש המון אמון במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, ועל כן הוא מדבר מנסיונו של מי שכבר רוחש אמון לבית המשפט העליון. מעניין שאין הח"כ מוצא לנכון לכרוך גם את מינוי הדיינים הרבניים לשירות צבאי, שכן קשר כזה היה מרוקן מיד את הרבנות ממקבלי שכר.

חוק הנאמנות: ח"כ דני דנון העלה בחכתו עוד שיטה מקורית ללכוד מעט חום לאור הזרקורים לצד חבריו החלשים שכבר נזכרו לעיל (הוא לא העלה אותה מחיטוט בארכיונים של נירנברג). את דף הפייסבוק שלו, מעטר דני דנון באמירות שלא היו מביישות אף פשיסט. כך למשל, פרסם האדון דנון את המסר הבא: "חשבתי על הנוסח הבא להצהרת הנאמנות: 'הנני מצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, ומתחייב לשמור על סמליה וערכיה ולא לפעול נגדה או נגד כל אחד ממוסדותיה'. אשמח לשמוע את דעתכם".

אז מאחר שבמשך השבוע אני עסוק מאוד, ובין היתר אני עובד ומתנדב, וגם מקיים חיי משפחה והורות, לא הספקתי לומר לח"כ דנון את דעתי לפני כן, ועל כך אני מתנצל. בשל הקושי לשלוח לו את תגובתי בדואר, לאחר שהסתבר לי שהוא שיקר לגבי כתובת מגוריו בעת היבחרו לרשימת הליכוד ולאחר מכן לכנסת, החלטתי פשוט להגיב היום למרות האיחור, באופן הבא:

דני, איני נמנה עם מי שמכנים אותך גזען, בעיקר משום שעל-מנת להיות גזען אתה זקוק לגזע. איני יודע מהו הגזע שלך, אך ברור לי היטב מנין השורשים שלך שותים, והחקיקה הזו מזכירה לי את המדפים האפלים ביותר בפנתיאון ההיסטוריה המשפחתית שלי.

לגבי ההצעה שלך, אם כבר ביקשת את דעתי, אז לאחר שעיינתי בהצעה שלך, הגעתי לתובנה שההצעה מוכרת לי ממקום אחר ומזמן אחר, ונראה לי שהיא לא הכי מקורית בעולם, והיא גם לא מקרית בתוך רצף החקיקות של חבריך.

אני חושב שאם כבר עיינת במקורות אז כדאי שתיזכר בעוד כמה ציטוטים מהתקפה ההיא, ובין היתר נכתב שם ש"העבודה משחררת", ויועיל מאוד אם תמצא לך אחת. יועיל לך, ויועיל לנו.