העולם שייך לקשיש למרות ששיעור העבודה של הקשישים בישראל גבוה יותר מאשר במדינות אירופה, הרי סקר שנערך לאחרונה, מצביע על תחושת היותם בודדים יותר מאשר עמיתיהם האירופים. עובדה זו אומרת דרשני.
האם תחושת הבדידות נובעת מהסטיגמה שמדביקים לזקנים, כאילו הם מיותרים, כי "העולם שייך לצעירים"? זאת, כדברי המשורר: "אדם זקן, מה יש לו בחייו". אולי הגיעה השעה לשנות את גישת החברה לקשישים ולכבדם כאנשים מועילים (או כתורמים בעבר), בהתאם לגישת היהדות "והדרת פני זקן", ובכך להעלות את דימוים העצמי, את הרגשת בטחונם ושייכותם לחברה? אין זה סוד כי בימינו תוחלת החיים התארכה מאוד וקשישים רבים מתפקדים היטב למרות גילם (עיין ערך הנשיא פרס).
דומני כי ראוי היה לבדוק גם את גודל אוכלוסיית הקשישים בארץ, בהשוואה למדינות אירופה, נתון שמשליך על תוצאות הסקר.
קמפיין שלילי אחרי הצניחה של מפלגת קדימה בסקרים, ממשיכה
ציפי לבני בקמפיינים השליליים שלה נגד ביבי ונגד החרדים, שעל גבם היא חושבת לשקם את מעמדה האישי והמפלגתי. היא רק שוכחת שההיסטוריה הפוליטית מוכיחה, שהנשק הנגטיבי הוא כבר לא יעיל בקמפיין הבחירות. לבני עדיין לא הפנימה את הלקח לראות, מה קרה, למשל, למפלגת שינוי ז"ל האנטי חרדית.
האם הקמפיין השלילי נובע מכך, שהמפלגה שהיא כידוע אוסף של אישים ממפלגות שונות, חסרת מצע פוליטי ברור, ופשוט אין לה מה להציג? ללבני הפתרונים.
כן לנשים לאחרונה התעורר ויכוח לגבי זכותן של נשים להספיד נפטרים. דומני שלא צריך להיות רפורמי כדי לאפשר לנשים להספיד את יקיריהן. הח"מ הספידה נפטר, ועוד בבית ההספד של קהילת ירושלים בהר המנוחות. אנשי החברה קדישא, החרדים למהדרין, לא הביעו כל התנגדות. הם עמדו בצד והאזינו בקשב רב להספד, ואף התייחסו בכבוד רב וברגישות הראויה למשפחה החילונית של הנפטר.
ולמעוניינים לדעת, יש גם נהגת חרדית בחברה קדישא. מפתיע? ממש לא. לתשומת לב ארגוני הנשים, המדברות על הדרת נשים במרחב הציבורי.
שיעור בהבנת המקרא רבים מצטטים מהמקרא את שירת מרים ודבורה הנביאה כהוכחה לשירה מעורבת. ולא היא. שירה בתורה משמעותה אינה מוזיקה (song), כפי שנוטים לחשוב, אלא פיוט (poetry), בדומה לשירת הים, 'שירת הַאֲזינו', שירת הבאר ועוד. מכאן מובן מדוע שרה דבורה עם ברק, כי מדובר בסך-הכל בדקלום. גם ריקודי הנשים במקרא, בדומה למרים והמחוללות, כפי שמצביע הכתוב, היו ריקודים נפרדים על-פי חוקי הצניעות וההלכה. לכן, לפני שממהרים לשלוף דוגמאות מהתנ"ך ראוי שאותם חכמים יעברו קורס מזורז בהבנת המקרא.
המודל של ברוריה לעומת הקביעה התלמודית, ש"כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות", מציג התלמוד את דמותה של ברוריה כמודל של תלמידה חכמה, שהייתה בקיאה בש"ס ובפוסקים, ואף ישבה במועצת החכמים, ופסיקות רבות נקבעו על פיה. ייתכן שבקביעה הנזכרת חז"ל חששו מפני פרשנות מסולפת של נשים שדעתן קלה, שעלולות להיות לה גם השלכות הלכתיות.
אל ברוריה מצטרפת, כידוע, גלריה מרשימה של נשים מנהיגות במקרא, דוגמת מרים ודבורה הנביאות, רות, חנה, חולדה הנביאה ואימהותנו הקדושות. עוד מהדהדת באוזנינו קריאת הקב"ה לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה, שְמע בקולה", כי נשים, כדברי הגמרא, מצטיינות בבינה יתרה. אולי זאת האינטואיציה הבריאה שלהן, והאינטליגנציה הרגשית שניחנו בה. האימהות, כמו שרה בגירוש ישמעאל, ורבקה בנטילת הברכות של יעקב, הצטיינו בראייה לאומית רחבה לדורות. נזכור גם את בנות צלפחד שהביאו לפסיקת הלכה תקדימית לגבי ירושת נשים.
בדורנו השוויוני, שנשים צמאות ליֶדע, הבה נאמץ את המודל של ברוריה, כשמו של אחד מבתי המדרש החלוצים לנשים, ונברך על התופעה המתפשטת של לימוד תורה לנשים, שמקיימות הלכות מתוך העֲצמה אישית ותודעתית. ובא לִבְנות ציון גואל.
קיראו את שפתיו הסניגור עו"ד
אביגדור פלדמן, שראה במשפט קצב את משפט חייו, התבטא שאם קצב לא יזוכה, הוא יתפטר מתפקידו כנשיא. האם הפנייה הנוספת לבית המשפט העליון, כדי לנסות להשיג זיכוי בכל מחיר למרשו, נועדה אפוא להציל את עורו (ופרנסתו) של הפרקליט רם המעלה, לא פחות מאשר למַלט את קצב מפני עונשו? אחרת, אם לא יתפטר כצפוי, מה שמהווה הודאה בכישלון, גם הוא ייתפס בלשונו ובקלונו בפני הציבור בכלל, ובפני לקוחותיו בפרט.
טובה ציפור ביד משה קצב קילל את יום היבחרו לנשיא. כידוע אין לשפוט אדם בשעת צערו, ואולי יש לקצב זיכרון קצר. אולם האיש עשה את כל הדילים האפשריים כדי להיבחר, ומשנבחר לכהונה הרמה לא היה מאושר ממנו. לכן סוף מעשה, כדברי חכמינו, במחשבה תחילה, במקום להיות חכם לאחר מעשה.
טוב, לפחות ביקורת אחת, בתוך שלל הביקורות, הוא חסך מהציבור (כנראה בעצת יועציו), כאשר לא ביקש דחייה נוספת של מאסרו בגין הבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון (אומנם מלאכתו נעשתה בידי אחרים). זאת גם מסיבה פרקטית. אילו עשה כן, היה מותח את החבל יותר מדי ומפסיד את שתי הציפורים ביָד. לפחות כך השאיר מבחינתו ציפור אחת - הסיכוי (אומנם קלוש) להרוויח בעליון.
זאב זאב? אין זה סוד שכלי התקשורת, ורבים בציבור, מתייחסים לטענת חפותו של הנשיא לשעבר, משה קצב, כאל זעקת הקוזק הנגזל, ואל קריאותיו לציבור בנושא זה כאל קריאת "זאב, זאב!".
קצב זרק, לפני כניסתו לכלא, כפפה לתקשורת. אולי כדאי שהעיתונאים ירימו את הכפפה, ויבקשו לחשוף את המסמכים הסודיים בתיקו המשפטי. שהרי ההיסטוריה המשפטית מלמדת, ששופטים כבני אדם טעו לא פעם (עיין ערך פרשת מע"צ המיתולוגית). ובא לציון גואל.
אסטרטגיה שיווקית חכמה מעֵבר לעובדה שרמי לוי, בעל רשת שיווק 'השקמה', תורם מכספו למוסדות צדקה וחסד, דומני כי ייחודו בסיטונאוּת נבונה שהוא מנהל. במקום להשקיע כספים בדוברוּת ויחסי ציבור, ובמערך כוח אדם, בדומה לרשתות מזון אחרות, הוא מנהל את הרשת כעסק משפחתי לכל דבר, ואת הרווחים הוא משקיע לטובת הצרכנים, הן בהוזלת עלויות והן בשיתוף הצרכנים, המנוע העסקי, ברווחים. כך למשל, הלקוחות נהנו ממוצרי מזון חינם לרגל קמפיין השקת הקו הסלולרי של הרשת. זוהי אסטרטגיה שיווקית חכמה וידידותית לצרכנים. חלוקת המצרכים חינם משכה קהל רב לקמפיין, וכך שני הצדדים נהנו.
ראוי שהנוסחה הזאת של השקעה בצרכנים כשותפים לרווחים, שאימץ רמי לוי, תשמש מודל לבנקים, לבעלי עסקים ולרשתות שיווק אחרות. היא גם מעצימה את מעמדו של הלקוח. תרומתו של לוי באה אפוא לידי ביטוי לא רק בהכנסת התחרותיות למשק, שבעקבותיה גרם להוזלת מחירים כללית, אלא גם בהיבט חשוב זה. כל הכבוד!
רצף החקיקות הלאומני של העת הזו מוכר לי מזמנים חשוכים מאוד בהיסטוריה של משפחתי. המסר לפחדנים של נירנברג פינת ז'בוטינסקי: "העבודה משחררת", לכו תמצאו לכם אחת
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
