בעשורים האחרונים התפתח תחום חקר ההלכה במישורים רבים: תיאוריות מתחום המשפט והפילוסופיה החלו לשמש את החוקרים לצורך הבנת ההלכה, נוסחו תיאוריות עקרוניות לגבי תחומים שונים בעולם ההלכה, שאלות מהותיות כגון מהי מחלוקת או מה המשמעות של "תורה מן השמים" נדונו בהרחבה, ועוד. עם זאת, השאלה הבסיסית והחשובה - כיצד מכריע פוסק בשאלה הלכתית ומה הם התהליכים שעוברים בראשו כאשר הוא כותב פסק הלכה - כמעט שלא נדונה במחקר. הסיבה לכך היא שלעוסקים בתחום ההלכה (הן בעולם המסורתי והן בעולם המחקר) ישנה מעין הנחה סמויה שאינה מאפשרת לשאול אותה; הם מניחים כי כאשר מגיעה שאלה הלכתית לפני הפוסק הוא פותח את ספרי ההלכה, בודק מהי שורת ההלכה ופשוט מחיל אותה על המקרה שלפניו. אך הנחה סמויה ורווחת זו, המנטרלת את האפשרות לחקור כיצד פועל הפוסק, רחוקה מאוד מלתאר את תהליך הפסיקה כפי שהוא מתרחש באמת.
בתחום המקביל לחקר ההלכה - חקר המשפט - כבר מזמן נגוזה ההנחה לפיה בתהליך פסיקת דין מחיל השופט את החוק הקיים על המקרה שמונח לפניו באופן מכאני; במחקרים רבים ומפורטים הוכח כי הנחה זו איננה מתארת באופן מדויק את פני הדברים. ואכן, השאלות מה מתרחש במחשבתו של שופט כאשר הוא יושב לדון וכיצד פועל תהליך הכרעת הדין מעסיקות מאוד חוקרים מתחום המשפט, הסוציולוגיה של המשפט ומדעי המדינה, והן נשאלות ונחקרות ללא הרף. למעשה, גם בתוך המסורת ההלכתית עצמה, בפסקי הלכה בהם הפוסק חושף את הדרך בה הכריע בשאלה הלכתית, ניתן למצוא לא מעט הוכחות לכך שפסיקת ההלכה הינה תהליך מורכב ביותר, ואיננה רק יישום של סעיף מסוים ב"שולחן ערוך" על המקרה הנידון.
אך כאמור, למרות מרכזיותה של שאלה זו בתחום המשפט ולמרות שהיא מבצבצת גם מפסקי ההלכה עצמם, היא איננה נשאלת בעולם מחקר ההלכה. גם אם לעתים נשמעת התנגדות להנחה הסמויה בדבר "תרגום" ההלכה הקיימת למציאות שעומדת לפני הפוסק, הדברים אינם מנוסחים במושגים של תורת המשפט (יוריספרודנציה). הסיבה העמוקה לכך היא הנזק הגדול שעלול להיגרם לעולם ההלכה מהעיסוק בשאלה זו, הנתפסת כמסוכנת ביותר מבחינת העמדה המסורתית; האפשרות כי תהליך ייצור ההלכה מורכב מגורמים רבים ומגוונים, ולא רק מהספרות ההלכתית עצמה, עלולה להביא לערעור סמכותה של ההלכה. פוסקי ההלכה וחוקריה, הבאים רובם ככולם מרקע דתי, חוששים מהמחיר שעשויה שאלה זו לגבות מעולם ההלכה המסורתי (גם אם הם אינם מודעים לחשש זה).
לפיכך, במחקר הנוכחי בו אני עוסק, בשלב ראשון אני מבקש "לייבא" את השאלה הזו מתחום המשפט אל חקר ההלכה ולבסס את נחיצותה. עוד בטרם יוצעו תיזות שונות שיסבירו כיצד באמת פוסק הפוסק, ועוד בטרם תגובש מתודולוגיה לבחינת האפשרויות השונות שיוצעו, אני מבקש להראות כי לא ניתן עוד להחזיק בהנחה הרווחת לגבי אופן הפסיקה, וממילא - יש לשאול את השאלה הבסיסית שטרם נשאלה.
הפוסק - האחראי הישיר על כל פסק הלכה שמוציא דומה שניתן כבר בשלב זה לשרטט קווים כלליים לגבי תהליך פסיקת ההלכה ודרכי עבודתו של הפוסק. לפי התיזה אותה אני מבקש לבסס בעתיד, במקום לתאר את הפוסק כמי שמשתמש בספרות ההלכתית הקיימת לצורך כתיבת הפסק, יש לתאר אותו כמי שמייצר בעצמו את ההלכה תוך כדי תהליך הפסיקה. בתהליך זה, בו נוצרת הלכה חדשה, משמשים יחד שיקולים שונים: עולם המסורת וההלכה הקיים לפני הפוסק, הערכתו של הפוסק את המציאות שלפניו, טיב הקהילה בה פועל הפוסק (למשל: האם זו קהילה "אדוקה" או כזו שהמשמעת ההלכתית בה רופפת), ההשלכות שעשויות להיות לפסק שלו - כלכליות, נפשיות, חברתיות ועוד - וכמו-כן שיקולים פרסונליים ופוליטיים. מכלול השיקולים הללו הוא שמייצר "מדיניות פסיקה" של פוסק, ולאורה מפרש הפוסק את המקורות ההלכתיים שלפניו ומארגן אותם לכדי פסק הלכה: הוא מגייס מקורות שעשויים לתמוך בדעתו, מצדד בפסקים קודמים שעשויים לחזק את הפסק שלו, מפרש מחדש מקורות מתנגדים או דוחה אותם באמצעים שונים, ועוד. אין מדובר בהחלת תפיסותיו האישיות של הפוסק באופן שרירותי על המקורות, שכן מדיניות הפסיקה שלו מושפעת מעולם ההלכה המסורתי עליו התחנך ובו גדל, ומתפיסתו את המסורת ההלכתית עצמה. ואמנם, אחד היסודות הבולטים במדיניות הפסיקה של פוסק הוא תפיסתו לגבי האופן שבו ראויים החיים ההלכתיים להיראות בקהילה בה הוא חי ובנסיבות בהן הוא פועל.
חשוב להפריד בין התיזה המוצעת לעיל לבין הטענה הנשמעת לעתים לפיה הפוסק מושפע משיקולים "חוץ-הלכתיים". לפי טענה זו, לאחר שהפוסק מעיין במקורות ההלכתיים שלפניו ו"מוצא" בהם את הדין המתאים, הוא מסייג אותו בשל שיקולים כלכליים, הומאניים, וכיוצא בזה. במודל זה פסיקת ההלכה מצטיירת כתהליך של לימוד ו"
מציאה", ממש כמו בהנחה השמרנית הקיימת שהוזכרה לעיל, כשרק נוספת לה בשלב שני ההשפעה ה"חיצונית". במילים אחרות, לפי תיאור זה מצטייר הפוסק כמי שמעקם את ההלכה ומסלף אותה בשל רגישותו האנושית או בשל המציאות הריאלית שלפניו. לעומת זאת, טענתי היא כי כבר התהליך הראשוני של העיון בהלכה נעשה לאור שיקולים שונים ומגוונים, ולכן הפוסק למעשה "מייצר" בעצמו את ההלכה ולא "מוצא" אותה במקור חיצוני לו.
כאמור, ההשלכות של התיזה המוצעת כאן עשויות להיות מרחיקות לכת לגבי עולם ההלכה המסורתי. מעתה ברור כי לפוסק ההלכה, לאישיותו ולתפיסותיו ישנה נוכחות משמעותית ביותר בתוך פסקי ההלכה שלו. יתרה מזאת, הפוסק הוא האחראי הישיר על כל פסק הלכה היוצא תחת ידו, ואין הוא יכול להתלות בפסקים קודמים או בהלכה המקובלת כאלו ש"כובלים" אותו לקו הלכתי מסוים. כך למשל, הטענה הנשמעת לעתים מפי פוסקי הלכה כי הם היו רוצים לקדם את מעמד האישה בהקשרים הלכתיים אך ההלכה מחייבת אותם לפסוק באופן שמרני - אינה יכולה להתקבל יותר. מכיוון שלפי התמונה שהוצעה לעיל הפוסק הוא שיוצר ומגבש את ההלכה מתוך מדיניות הפסיקה שלו ומתוך תפיסת עולמו, לטענה כגון זו לא יכול להיות תוקף אמיתי.
הסירוב של נתניהו לפרסם מאמר בניו-יורק טיימס - צעד חשוב בריקון האוויר מהבלון הליברלי 
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
