רק לא עוד פילפוליסטיקת-סרק אקדמית

הסיבה האמיתית למאמר זה אינה מוחוורת לי אבל גם אינה ממש חשובה; הנושא עצמו חשוב גם חשוב. לא מצאתי בדברים איזו חשיפה היסטורית יוצאת דופן או גילויי מסתורין חדשים. העניין הוא במה שקדם לקריאת הצהרת העצמאות על-ידי בן-גוריון, בדיונים הפנימיים בצוות שניסח את תוכן ההצהרה, נושאים מתוך טיוטות הדברים שהושמטו בנוסח הסופי, ומספר גלגולים לא מהותיים שעבר המסמך לאחר שגובש ואושר לפרסום. הדברים נושאים יותר אופי של רכילות עיתונאית מוכוונת הסיבות הבנליות השכיחות: עסק כלכלי, תדמית, פרסום, פוליטיקה או כולם יחד.

אין לי כוונה לעסוק בפרשנויות לרקע ולתהליכים שקדמו לחתימת מגילת העצמאות וקריאתה על-ידי בן-גוריון במעמד הכרזת העצמאות ב-14.5.48. לדעתי אין לדברים אלה חשיבות מהותית להיסטוריה של מדינת ישראל, גם אם עשוי להיות בהם עיניין לפסיכולוגים, פסיכולוגים פוליטיים, פילוסופים של מדעי המדינה ו/או המשפט ואחרים. אין גם חשיבות מהותית לשאלת הכינוי שמקבל המסמך שאותו קרא בן-גוריון במעמד הכרזת העצמאות: "מגילת העצמאות", "הכרזת העצמאות" או "הצהרת הכוונות של מדינת ישראל החדשה". לטעמי השם הראוי ביותר הוא "מגילת הכרזת העצמאות", גם אם צורתו הטכנית של המסמך שונה מהצורה הקלסית של מגילת קלף, שלה התרגלנו בתוקף סיפורי הילדות מבית הספר העממי או מגן הילדים.

הסתכלותי על הדברים נובעת מהקונטקסט שלהם לשיח האנטגוניסטי שמתנהל בימים אלה על אופיה של מדינת ישראל ועל הפרוש שיש לתת להיותה "יהודית ודמוקרטית". חשיבות קיימת במה שמנסה פרשנות חדשה להקנות לדברים ישנים. האם מדובר בסיפור "מעניין, סתם אנקדוטה היסטורית, או שמדובר בפרשה חדשה של אינטרפרטציה פוסט-ציונית למגילת הכרזת העצמאות ועל-רקע אירועים כאלה ואחרים סביבה, במסגרת חיפוש אחר צידוק או חיזוק להשקפה אידיאולוגית אחת על פני אחרות. האם הדיון החדש בא לחזק את מגילת הכרזת העצמאות או שמא הוא בא להחלישה, למצוא בה ליקויים ולקונות לכאורה, ולהציע תירוץ תורן לכפור בה. יתכן שיש בו רצון לקדם אג'נדה הגורסת שחייבים חוקה לישראל ועדיף מהר ורע על לאט וטוב, שהרי מגילת הכרזת העצמאות לא התכוונה להיות אלא הצהרת עצמאות ותעודת זהות חוקתית זמנית ומה שנכתב בה נכתב בחטף וללא יישוב דעת מספיק. ואולי להציע לה פרוש חדש ברוח העמקת המחלוקות הציבוריות בהן אנו משופעים לעייפה בלאו הכי? אני חושד שזו התכלית האמיתית של פרסום הדברים לעת הזאת, לאור העובדה שאין הם עוסקים בעיקר אלא ב"סדרי הטכס".

הנחת המוצא שלי היא שמה שפורסם במגילת הכרזת העצמאות, פורסם באישורו של בן-גוריון, ומה שהושמט מניירות העבודה - לאחר ויכוח מר או ללא ויכוח כלל - הושמט בנושאי המהות באישורו ו/או לפי הכרעותיו של בן-גוריון. כך או כך, כמסמך מחייב נותרו הדברים הכתובים שעליהם חתמו בסופו של דבר חברי מועצת העם הזמנית, והם בלבד מהווים את מגילת הכרזת העצמאות.

שינוי האמנה החברתית שעל בסיסה קמה המדינה

כאשר תגיע השעה לעסוק בישראל ברצינות בניסוחה של חוקה למדינה, ניתן יהיה להיוועץ בתהליך גיבוש התכנים והניסוחים בכל מקור אפשרי, במטרה לשאוב רעיונות ותובנות מועילים. בכלל זה גם גנזכי מדינת ישראל וגם הדרכים שהובילו למגילת הכרזת העצמאות: דברים שנאמרו, דברים שנכתבו, תכנים שנכללו ותכנים שלא נכללו במסמך הקיים ועוד. כיום המסמך הקיים ולא שום דבר אחר הוא המסמך המייצג והמחייב לגבי האופן בו ראו האבות המייסדים את המדינה היהודית לכשתקום, כוונותיה ודרכי התנהלותה עד אשר תנוסח חוקה.

כתיבת חוקה אינה תחומה אך ורק לדברים הכלולים במגילת הכרזת העצמאות, אבל בוודאי גם לא תוכל להתעלם מהם. למגילת הכרזת העצמאות כמסמך זהות ולו גם זמני, אופי של אמנה בין המדינה על מוסדותיה לאזרחיה, וכל מי שיבוא לשנות עקרונות יסוד, חייב להבין היטב את היסודות והכוונות הגלומים בקיים - אלה שישנם כמו גם אלה שאינם בו. עליו לברר לעצמו ולציבור היטב מה הוא מציע לשמר, מה הוא מציע לשנות ומדוע. הציבור שייקרא בסופו של דבר להכריע על קבלת הסדר חברתי חדש המעוגן בחוקה, חייב להבין שהוא משנה את האמנה החברתית שעל בסיסה קמה המדינה. הניסוחים והתכולה של מגילת הכרזת העצמאות אינם מקריים, יש בהם כוונת מכוון וכל שינוי בה הוא מהותי.

ברור לכל שבן-גוריון היה מודע לרגישויות האידיאולוגיות והפוליטיות בציבור היהודי בישראל על זרמיו והשקפותיו השונים. ברור גם שביקש להגיע לקונצנזוס רחב ככל האפשר של תמיכה במגילת הכרזת העצמאות, בכדי שהמסמך והארגון המדינתי שיקום על פיו יהיו נחלת הישוב רובו ככולו. באותה מידה ברור שבמסמך הקיים נחל הצלחה מרשימה, אבל לא מוחלטת. באופן שביטא את "עיקרון שימור הסטטוס-קוו" במגילת הכרזת העצמאות, עיצב בן-גוריון שביל זהב שאיפשר חתימה על המגילה של כל חברי מועצת העם הזמנית, ואלה ייצגו את רובו המכריע של הישוב היהודי בארץ ישראל אותה שעה. אין ספק שלתודעת הרגע ההיסטורי הייתה השפעה מפשרת כמעט על כל הציבור, אולם גודלו של הרגע לבדו לא היה די בו להפגנת סולידריות כה רחבה. אילמלא השכיל בן-גוריון לגשר על פערים ולמתן את מחלוקות, ספק אם היינו עדים להסכמה מקיר אל קיר. תרומתו זו של בן-גוריון אינה פחותה במשקלה מתרומותיו הגדולות האחרות קודם להכרזה, במהלכה ובשנים הראשונות שלאחריה, בראש וראשונה בניהולה של מלחמת העצמאות. שיכנועו העצמי של בן-גוריון בדבר הצורך והחשיבות של קונצנזוס רחב, הביא אותו בהמשך הדרך לסטות מכוונתו המקורית לגשת לחיקוק חוקה לישראל ששה חודשים לאחר פרסום מגילת הכרזת העצמאות; הלכידות הלאומית קדמה בעיניו לסדר הציבורי.

"חילונים להכעיס" מול "חרדים להכעיס"

המאבקים המתחדשים כיום בחברה הישראלית בין "חילונים להכעיס" ל"חרדים להכעיס", מעידים שהשיעור והמורשת שהותיר בן-גוריון במגילת הצהרת העצמאות נשחקים. הסטטוס קוו ששימש ציר מייצב מרכזי בין הרצון לראות בישראל מדינה דתית לבין הגישה הדמוקרטית-אוניברסלית-חילונית מופר והולך. סטטוס קוו שמשתנה מתוך הסכמה, אינו מופר, הוא משתנה. סטטוס קוו שמשתנה מתוך הפעלת כוח, בין אם הכוח הוא משפטי, צבאי, אידיאולוגי-פוליטי, כלכלי או אחר, הוא הפרה. הפרה, פרושה ניסיון לשנות על-ידי ניצול יתרונות יחסיים (ובדרך כלל קצובים בזמן), מתוך עמדה של אי-הסכמה, דהיינו: בדרך של כפייה. שינויים מסוג זה, מובילים כמעט תמיד למאבקי-כוח ולשסעים חברתיים ההולכים ומעמיקים. מבחן הסטטוס קוו נערך באופן רצוף לכל רוחב החזית החברתית, ונכללות בו שאלת ארץ-ישראל וזכותו ההיסטורית של העם היהודי עליה, מעמדה של הדת מול הרשות המדינית, שיוויון זכויות וחובות מזה והאיזון הראוי בין זכויות הפרט לזכויות הכלל מזה.

שאלה פולמוסית, מעוותת ובלתי רלוונטית להצהרה

הפילפול החדש-ישן של פרופ' שחר אותו מביא אורנן במאמר, אינו תורם דבר וחצי דבר לחשיבותם, לאמיתותם ולאופיים מרחיק-הראות של שיקולי בן-גוריון בעמדות אותן אימץ וביטא במגילת הצהרת העצמאות. לטענה שהוא מעלה במרומז, למשל בשאלה למי שייכת ארץ-ישראל: ליהודים היושבים בה, ליהודים היושבים בברוקלין או לשניהם - התשובה, לטעמי היא: שהשאלה פולמוסית, מעוותת ובלתי רלוונטית להצהרה. תשובה ותשובות רבות אחרות נמצאת במפורש בתפיסה הציונית הבסיסית, שעמדה תמיד ביסוד גישתו של בן-גוריון. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ותהיה שייכת לו תמיד, משום שהיא מעוגנת בגנים של היהדות; ואין זה משנה אם העם היהודי יושב בארץ ישראל, או נמנע ממנו הדבר. גבולות הם עיניין מעשי ולא אידיאולוגי (למעט ירושלים) חזון הגבולות נמצא בתנ"ך.

יהודים שיושבים בארץ ישראל ומקיימים בה חיים לאומיים ומדיניים ריבוניים, רק הם אחראים לעצמם ולחייהם, ולא יהודים אחרים החיים בברוקלין או גויים החיים במקומות אחרים. רק היהודים החיים במסגרת הריבונית בארץ ישראל, מוסמכים לפרש, לשנות ולקבוע את כללי המשחק שעל פיהם יתנהלו החיים החברתיים והמדיניים כאן. יהודים שרוצים ומוכנים לסייע, ברוכים. יהודים שרוצים לתמוך, נודה להם ונוקיר את פועלם תמיד. יהודים שרוצים להשפיע ולשנות, חייבים לחיות איתנו כאן, ורק אז יהיו זכאים לכך. חוק השבות בא לגשר על הפער כביכול שבין זכותו של העם היהודי כולו על ארץ-ישראל, לבין החיים בפועל במדינה יהודית ריבונית. החוק פותח בפני כל יהודי דלת רחבה לבוא בה, להצטרף ולקחת חלק פעיל בעיצוב חיי היום-יום במדינה היהודית, אך אינו עושה אותו שותף חברתי-מדיני אוטומטי. הוא אינו אזרח ישראלי כל עוד לא ביקש זאת ולא עשה בפועל את הנדרש ממנו בכדי להיות חלק מהעשייה המקומית.

אינני מתכוון להתפלמס עם נקודות מחלוקת אחרות בכתבתו של אורנן. מה שהיה חשוב לי לומר, כבר אמרתי. בן-גוריון היה מנהיג יוצא דופן בהיותו אמון הן על חשיבה פילוסופית, היסטורית ומשפטית והן על חשיבה מדינית-פוליטית. ביכולותיו המגוונות והמרשימות בכל התחומים הללו, ייחד עצמו כמעט מכל מנהיגיה של ישראל בתקופתו, ולאחריה עד ימינו אלה. ספק אם קיים כיום בישראל מנהיג שיריעת התבוננותו בתהליכים מדיניים-חברתיים והיסטוריים עכשוויים שקולה לזו של בן-גוריון. את הסינתזה שייצג בן-גוריון אסור להחליף בחשיבה חד-ערוצית: אקדמית, משפטית, פוליטית או אחרת. מותר ואף נחוץ לחזור ולבחון את מגילת הצהרת העצמאות על-רקע מה שנלמד מניסיון 63 השנים שחלפו מאז נחתמה. אולם, חייבים לעשות זאת לאט ובזהירות רבה, שכן אינטגרציה אינטרדיסציפלינרית ואינטואיטיבית שאינה נעשית במוח יחיד ויוצא דופן כשל בן-גוריון, בעייתית וקשה אם לא בלתי אפשרית.

מי שחושבים כיום על חוקה לישראל, כדאי שילמדו היטב לא רק את התכנים של חוקת ארה"ב אלא גם את הנסיבות בהן התקבלה ואת ההליכים ששימשו לניסוחה ואישורה. ועם כל הכבוד לארה"ב, לעם היהודי היסטוריה ואילוצים שונים מאלה של ארה"ב, של אירופה או של מדינות אחרות. חשוב שכתיבת חוקה לישראל לעת הזו תעסוק לא רק בשאלה ממי אנו יכולים להעתיק, אלא גם מה אנו רוצים או צריכים בכלל להעתיק מזרים ומה חייבים אנו לעשות בכדי שחוקה לישראל תהייה "יהודית". מבחן האיזון הוא בתמהיל של יהדות לצד אוניברסליות שיוטמע בחוקה למדינה היהודית. בעולם של גלובליזציה ושל בלבול פנימי לא קטן, שאלה חשובה כשלעצמה היא כיצד אנו "מוכרים" הכרעות כאלה לידידנו המדיניים מעבר לים, שבמשך תקופה ארוכה מדי, בחלקה גם באשמתנו, התרגלו לראות בנו "העתק מעוות" שלהם ולא מהות שונה ונפרדת, שיש לה עימם בסיס משותף בנושאים כאלה ואחרים.