הצטערתי לקרוא ב-TheMarker,
עיתון הכלכלה והעסקים של ישראל, המצורף לעיתון
הארץ את מאמרה של ד"ר מירי ימיני, מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "הפרטת החינוך אינה פסולה בהכרח".
הצטערתי, שמצדדי ההפרטה בתחומי החינוך אינם כבר רק בבחינת רוח קלילה הנושבת במקומותינו, אלא זו סופת הוריקאן של הרס. לכתוב בשפה העברית את המשפט:
"מצוּינות ומערכת ציבורית אינן מלים נרדפות" מעורר בי צמרמורת, במיוחד שזה נאמר מפי דמות חינוכית.
גם אם נכונה הנחת היסוד, שמצוּינות ומערכת ציבורית אינם עולים בקנה אחד, האם הפתרון הוא בהרס הקיים ובמתן כותרת מצמררת למאמר - "הפרטת החינוך אינה פסולה בהכרח."
האם המרצה המלומדת ממרום הקתדרה האקדמית רוצה לנתב במערכת החינוך שני נתיבים. האחד מופרט, שחובק בחובו את המצוינות, והשני הוא הציבורי - שזרמיו החינוכיים יתנהלו על פלגי מים עכורים - כי הרי כדבריה "מצוינות ומערכת ציבורית אינן מלים נרדפות".
העדר המלים הנרדפות - ציבורי ומצוּינות - יתניע בארץ שני מסלולי חינוך. בשער אחד יכנסו ויבואו רק מי, שלהוריו יש אפשרות לשלם 1,000 שקל לחודש במקרה הטוב. במקרה פחות טוב 2,000-2,500 שקל לחודש, וגם יש שלא יתביישו לדרוש כבר 3,000 שקל לחודש. בשער השני יכנסו אך ורק בני עמך-ילדי ישראל, כי הרי כבר למדנו בעל פה את אמרת השפר של המרצה המלומדת - מצוּינות ומערכת ציבורית אינן יכולות לשלב זרועות ולחיות תחת קורת גג אחת.
אני מוכן להתמודד עם מי שמבקש הפרטה מתוך מניעים כלכליים. אני מבין, ששררת ממון ורווח קל עומדת מאחוריו. מי שנותן בידי חברות קבלן את הזכות והאפשרות להעסיק מורים, יש לו רציונאל כלכלי ואני יכול להתווכח איתו. הוא מוכיח לי, שכך הוא חוסך לקופת המדינה עשרות מיליונים שהיו מיועדים לקרנות פנסיה, ימי מחלה של עובד, קרנות השתלמות ועוד.
קשה לי לקבל בהבנה מתן כיסוי אקדמי חינוכי לקביעה ש"בתי ספר פרטיים ימשכו את המערכת כולה למצוּינות". אני מבקש להסב את תשומת לבה של המרצה הנכבדה לכך, כשם שכל ילד זקוק ללחם ולמים לקיומו, כן הוא זקוק למערכת חינוכית אחת, בה יבואו כל ילדי ישראל. והמערכת האחת היא המערכת הציבורית.
יש לקבל בהבנה מציאות, המאפשרת קיום מסגרת נפרדת להורים, הרוצים לתת לילדיהם תוכן דתי. יש מקום לכבד תכני תרבות של מיעוטים לאומיים במסגרות נפרדות. אך גם מסגרות אלו חייבות להיות נתונות לפיקוח הציבורי באמצעות המשרד המופקד על החינוך - משרד החינוך והתרבות. אין מקום לחינוך אלטיסטי פרטי, שכביכול מי שישתלב בו, הוא שימשוך את החינוך הציבורי למעלה.
ולי המורה הגימלאי נותר להצטער בקוראי את ההתרסה הבוטה במאמרה של המרצה הנכבדת - "מלים שהתרוקנו מתוכן (מתיחסת להפרטת החינוך - א.ק.) ושכבר מזמן אין בכוחן לתאר תופעות כלכליות ממשיות נהפכו למלים טעונות לרוב בעלות אמוציה שלילית מובנית".
אינני מודה באשמה. יש לי יחס שלילי להפרטת החינוך, אך יחסי השלילי אינו אמוציונלי. הוא נובע מתוך סולם ערכים חינוכי והומני. אני רואה בהפרטה במישורות החינוכית פשע חברתי, וכנגד נגעי פשע חברתי יש להיאבק.
