בין אור לחושך

"ויכתוב המלך אנטיוכוס אל כל מדינות מלכותו לאמור: אך תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי ארצנו".

תורה אחת וחוקה אחת...

הקדמה והנאורות, החוכמה והמדע, האומנות והספרות, התיאטרון והספורט, וכמובן העוצמה הצבאית העליונה - כולם תוצרת יוון. היא-היא הציביליזציה, היא יוון - אור לעמים ולארצות. וכל השאר - הם שייכים לקדם, לתקופת החושך, הם הפרימיטיביים. זמנם עבר. לכן - "תורה אחת וחוקה אחת".

אומנם לא כל החשוכים הבינו את טובתם. ולאלה שלא הבינו, יש לנו כלי... שכנוע. dura lex sed lex, הנוסחה הקצרה - והמושלמת כל כך! חוק -הוא חוק. כל כך פשוט, כל כך אינפורמטיבי, כל כך ממצא. אומנם הרומאים היו אלה שיצקו את עיקרון הברזל הזה, אך רומא רק השאילה את הנוסחה מיוון. העריסה בה נולדה "מדינת חוק ומשפט" היא יוון.

לכן אין פשוט מלשכנע את היהודים החשוכים והפרימיטיביים - ואנטיוכוס מחוקק חוקים, הרבה חוקים. על-מנת שתהליך ה"שכנוע" ילך חלק יותר... ויתנהל באופן לגיטימי, כמובן. איך אפשר לשכוח את מילת הכוח הזאת: "לגיטימי". אני רק שומע את מילת הקסם וישר מדמיין את עוצמתו של השכנוע.

הלגיון צועד בסמטאות ירושלים. לאן הם צועדים? הנה - להר הבית. הם באו לשכנע. והנה הוא כבר בוער, הבית. ולגיונרים עם לפידי אש סביבו - כל כך אסטטי, כל כך משכנע. והעיקר - כל כך לגיטימי, הכול על-פי החוק שחוקק המלך...

מה? התבלבלתי? זאת תמונה מתקופת "שכנוע" מאוחרת יותר? ה"לגיטימיות" היא שבלבלה את דמיוני והעלתה את הלגיונרים מעומקי הזיכרון היהודי הארוך כל כך.

יהיו עוד לפידים, הרבה מאד לפידים. גם אלה שבליל סתווי האירו את רחובות נירנברג. ושוב לגיונרים צועדים - גם אלה באו "חושך לגרש". "הכול לגיטימי, לגיונרים! אל דאגה - הכול לפי חוקי נירנברג".

ועוד לפיד... ועוד אחד אחריו - הוא טרם האיר - אך על דאגה, גם הוא יאיר. הכול יהיה לפי החוק. הכול יהיה לגיטימי.
ומה רציתם? אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הוא היה אדם פרוגרסיבי. והוא גם היה מלך. הוא מאמין בקדמה וביעוד שלו - לשכנע. והנה הבירה כבר הופכת לעיר מתורבתת - כמו שצריך. בדיוק כמו כל שאר הערים בכפר הסלוויקי הגלובלי. הנה הגימנסיות נפתחות זו אחר זו והילדים החמודים, יהודונים לשעבר, ממהרים לשעורי החוכמה - רטוריקה ופילוסופיה, ספרות ודרמה, והעיקר - בלט וספורת. בלא מאד חשוב הרי...

כ-ו-ל-ם שוקדים על מקצועות הליב"א. תודה למלך שחוקק חוק בעניין. אש הלפיד מלבת.

והנה, חגיגה לעיניים! גם הכהן הגדול ממהר מבית המקדש לאחר איזה טקס מזורז (אומנם טקס פרימיטיבי, אך לפחות הוא סיים אותו מהר). "לאן ממהר כבודו? איזו שאלה! לאצטדיון, כמובן". לצפות בתחרות זריקת הדיסקוס.

והתחרויות כולן, לא לשכוח - כ-ו-ל-ן - בעירום מלא. למען האסתטיקה - היופי של הגוף צריך להיות גלוי לעיניים. והנשים? מי העז להדר את הנשים שלנו?! הן כתף אל כתף עם הגברים, מוחות כפיים בטריבונות לאתלטים העירומים. איזו הרמוניה שלווה!
ירושלים סוף-סוף הפכה לפוליס, החלום התגשם. ורק הקדמוניים בכפרים הנדחים - גבעה פה גבעה שם - עדיין לא התקרבו. רק הקומץ הקיצוני הזה - בעל המראה הארכאי כל כך והלא אסתטי כל כך - רק הוא זה שמפר את ההרמוניה. הם לא התקרבו? אז - יוקרבו. אלא מה הם חושבים לעצמם! שאיזה נס יצילם? נו, באמת! "תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי ארצנו".

תם חג החנוכה. סובבו הסביבונים, חולקו המעות. כבו האורות. נאכלו הסופגניות.

אז מה נותר?

רק שאלה אחת ל"נאורים"

רק שאלה אחת נותרה שלא נותנת לי מנוחה. השאלה היא לתל אביבים הנאורים, לכתבים הנבונים, לכוהני האקדמיה, לאנשי רוח הקדמה והנאורות לכוהני החוק והמשפט, יושבי מקדש האקרופוליס. לכל אלה שמטיפים את חוכמת יוון בארצנו בימינו. יש מי שקורא לכם מתייוונים, לדעתי שלא בצדק. הרי המילה "מתייוון" מרמזת על תהליך, על מעבר. ואתם? לא, אתם לא מתייוונים. אתם לא במעבר כבר מזמן. כבר בדור השלישי והרביעי סוגדים אתם לחוכמת יוון ולאל של החוכמה הזאת - אריסטוט-אל.

אז תענו לי בבקשה על השאלה שלי - רק ענו בכנות. על השאלה היחידה שרק נשארה לי ולא נותנת לי מנוחה. על השאילה הגסטרונומית אני מבקש שתענו לי: למה לכם? למה לאכול את הסופגניות עם הריבה הזאת - המרה לכם כל כך? הרי ה"קרמשמידט" הוא הרבה יותר טעים. לא?