זורים לנו מלח בעיניים

האם לא היה פשוט יותר לדרוש מאלה שיצרו את הנזק האקולוגי בים המלח, וגם מרוויחים ממנו מיליארדי שקלים כל שנה, להשקיע את הכסף בהעברה של המלונות לשטח גבוה יותר, להשקיע בשיקום של הכבישים המוזנחים לכל אורכו של ים המלח, כביש 90, וגם לקצור את המלח, ובתמורה המדינה לא תדרוש יותר מ-10% תמלוגים, הרי מחברות הגז דורשים 20% תמלוגים, והן הרי לא יוצרות את אותם הנזקים ובהחלט יכולות להועיל למדינת ישראל בטווח הקרוב והרחוק.

אז נכון שעל פניו נראה שיש שיפור בהסכם והמדינה תקבל יותר כסף. זה משול להודעות הדרמטיות כאשר בשנה מסוימת ישנה ירידה במספר התאונות הקטלניות בדרכים. האם זה הופך את התוצאה לטובה יותר? האם רק השורה התחתונה חשובה או אולי רק החישוב המתמטי? מה עם חיי אדם, הפצועים הרבים, הנזק הסביבתי והעובדה שמשטרת התנועה ממשיכה להיראות כמחלקת התנועה במשטרת ישראל?

נראה לי ששר האוצר הפסיד פה הזדמנות נדירה לדרוש פיצוי הולם לאזרחי מדינת ישראל ממי שמרוויח מהמשאבים הטבעיים שלנו, וכמו בבזבוז המשווע של קניית מצלמות לאכיפת המהירות שלא יורידו את כמות התאונות או את מספר ההרוגים, וכמו שלא תועיל ההתעללות בנהגים בצורה של קנסות ועונשים דרקוניים כאשר לא אוכפים את העבירות הבסיסיות ביותר, הדוגמה של ים המלח משדרת שניתן לקנות קצת שקט תעשייתי בהרבה כסף, שמישהו יגזור את הקופון בדרך, קופון פוליטי או כספי או שניהם גם יחד, ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר.

לדרוש אחריות אישית

אתם בוודאי שואלים למה אני מחבר בין תאונות דרכים להסכם שנחתם לגבי ים המלח. ההסבר פשוט מאוד. התרגלנו עשרות שנים שהסכמים נעשים שם למעלה על-ידי הממשלה ונציגיה עם בעלי ההון או בוועדות נסתרות מעין הציבור, אך לא כך הדבר בעשור האחרון והאזרח אמר את דברו בצורה חדה וברורה, בהפגנות ובהגשה של בג"צים ובהשבתות, ודברים אכן משתנים. ישנה פעילות מבורכת מצד הממשלה שפועלת לשפר את מעמדו של האזרח הבודד מול המגזר העסקי וספקי השירותים למיניהם, אך צריך להעתיק את המאמץ בתחום השירות גם למקומות בהם חברות ובעלי הון מרוויחים ממשאבי המדינה, אך שוכחים שמדובר בזכות לכרייה והפקה ולא בבעלות על האוצר ששייך לאזרחי מדינת ישראל.

החברות ובעלי ההון חייבים להבין שנזקים שנגרמים בעקבות עבודתם פוגעים באיכות הסביבה והחיים הם באחריותם, ועליהם לשלם על כך מכיסם, גם אם זה אומר לקבל פחות דיבידנדים - ועל כך צריך היה שר האוצר להתעקש, על חובתם של בעלי ההון והחברות ועל זכותנו כמדינה לדרוש ולקבל את הדרוש תיקון בנוסף לתמלוגים.

זה לא אומר כמובן שיש למוטט את החברות במשק, כפי שהוצג בצורה די מעוותת בהפגנת האוהלים ברוטשילד, כיוון שזה עלול לפגוע בכלכלה של המדינה, ולגרום למאות ואלפי עובדים לאבד את עבודתם. הכוונה היא לדרוש מראשי החברות ומבעלי ההון אחריות אישית על שיפוי המדינה של כל נזק שנגרם לסביבה ולאיכות החיים על חשבונם. זאת צריכה להיות דרישה מובנית בזיכיון לכרות מלחים.