בעם ישראל מקובל המנהג הטוב לברך את הזולת בכל הזדמנות. לצערנו, לא רבים מקפידים לקיים מנהג זה וחבל, כדאי לאמץ את המנהג. אכן, רבים יותר מקפידים לברך את הבנים והבנות בכל ליל שבת קודש. הברכה המקובלת לבנים לקוחה מפרשת השבוע שלנו, פרשת וַיְחִי, ונוסחָהּ הוא: יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. הברכה הזאת כלולה בברכת יעקב לבני יוסף, וכדאי להתבונן בסיפור הרקע שקדם לברכה בניסיון למצוא את המסר לימינו, העולה מסיפור הרקע ומלשון הברכה. ובכן, יוסף הצדיק כיבד מאד את אביו במהלך שבע-עשרה שנות חייו במצרים, ועם כל עיסוקיו הממלכתיים הוא לא החמיץ שום הזדמנות לבקר אותו. אחד הביקורים היה שונה מהרגיל, כי לפני כן קיבל יוסף ידיעה מדאיגה [בראשית מ"ח]: [א] וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.
יוסף היה מודע לגילו המופלג של אביו ולא רצה להחמיץ את ההזדמנות לקבל ברכה עבור בניו, נכדי יעקב. לכן, בביקור הזה: וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ--אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם. יעקב מספר ליוסף על ההבטחות שהבטיח לו הקב"ה והברכות שבירך אותו, ומודיע לו כי חלק מאותן ברכות הוא מעניק ליוסף באמצעות שני בניו: [ה] וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. וכבר כאן מתעוררת שאלה סגנונית, מה היה חסר בהבנת הרעיון אם היה כתוב רק: וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ, לִי-הֵם; אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי? לשם מה התוספת, הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ומה מלמדת ההדגשה שנולדו עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה?
ובהמשך יש כאילו מחלוקת בין יוסף לאביו; יעקב מבקש שיתקרבו אליו כדי שיברכם ואז [יג] וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. אבל יעקב, למרות שלכאורה עיניו כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, הוא יודע בדיוק למי הוא רוצה להעניק, איזו ברכה, ולכן: [יד] וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. ובמצב הזה, כשידיו המשׂוּכָּלוֹת מונחות על ראשי נכדיו, ויוסף עדיין לא הספיק להגיב, הוא ממשיך: [טו] וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק-- הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. [טז] הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
משמעות השמות מנשה ואפרים
איזו ברכה נפלאה; הוא מברך את יוסף באמצעות ברכה לבניו, כי אכן עבור ההורים הברכה הגדולה ביותר היא ההצלחה של צאצאיהם. אבל זה מאמר מוסגר, כי בינתיים נראה שיוסף לא כל-כך הקשיב לברכה, נראה שהוא היה מוטרד ממשהו אחר: [יז] וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. [יח] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. צעד חריג ביותר לבן המכבד את אביו כל-כך וגם יודע שאביו הוא צדיק ששום דבר לא נעלם ממנו. אומנם גם יוסף צדיק עליון, אבל זה מחריף את העימות לכאורה, הייתכן שיעקב טעה? [יט] וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. ואם יעקב לא טעה, האם יוסף טעה? וכאן באה הברכה שציטטנו בראש הרשימה, שאותה אומרים אבות לבניהם בכל ליל שבת.
ובכן, מנשה הבכור כי הוא נולד ראשון; ככה זה במציאות וגם מצד יוסף, אבל מצד יעקב, אפרים חשוב יותר ושניהם אמת אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'. כדי להבין זאת צריכים להתבונן בשמותיהם; המשמעות הפנימית של השמות תבהיר את ה"העדפות" השונות של יעקב ויוסף. הרי את שני השמות העניק יוסף לבניו והם ביטאו את רגשותיו בתקופות שונות במצרים [בראשית מ"א]: [נא] וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. [נב] וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹקִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. כאמור, השמות ביטאו את רגשותיו האישיים של יוסף בתקופות שונות, אבל זה רק בחיצוניות ההבנה. בפנימיות, השמות מבטאים את הדרכים השונות, את ההתפתחות שחלה אצלו בעבודת ה'. מנשה מלשון 'נשייה', שיכחה, מבטא את ההקפדה והזהירות שלא לשכוח את בית אבא ואפרים מלשון 'פריון' מבטא את ההצלחה בשלב המתקדם.
ההעדפה של יוסף וההעדפה של יעקב
יוצא שהשמות מנשה ואפרים, לפי הסברו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מבטאים שני סוגים או שתי מדרגות בעבודת ה'; מנשה מבטא עבודה של שימור הקיים, שלא ליפול אל תוך החושך, אומנם האור נשאר אור אבל גם החושך נשאר חושך. זו הייתה עבודתו של יוסף עד לשיחרורו מבית הסוהר וזוהי גם עבודתו הבסיסית של כל יהודי בהיותו בגלות, להשקיע מאמץ בשמירה על החיבור עם המסורת שספג בבית אבא. אפרים מבטא עבודה של הפיכת החושך עצמו לאור, עבודה בה היהודי - לאחר שהוא מתגבר על תודעת הגלות - אומנם מתעמעם אצלו הזיכרון של בית אבא אבל הוא מתחיל לפעול בחושך הגלות עצמו, להפוך את החושך לאור. והעבודה הזאת, היא היא התכלית. והרי זה מה שמבטא שמו של יוסף [פרק ל']: [כד] וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי, בֵּן אַחֵר. שאת ה- אַחֵר, את מי שאינו רואה עצמו שייך, שרואה עצמו אחר, הוא הופך ל-בֵּן.
לפי זה, קשה יותר להבין את ההעדפה של יוסף מול ההעדפה של יעקב, כי לכאורה ההעדפות היו אמורות להיות הפוכות; שיוסף יעדיף את אפרים מלשון פריון והתרבות, שזה מתאים יותר למה שמבטא שמו של יוסף - הוספה, ויעקב יעדיף את מנשה ששמו ניתן לו מזיכרון בית אבא. כאן אנחנו מגיעים לשאלה מדוע מדגיש יעקב את העובדה שמדובר בשני בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה ורק הם, לִי-הֵם. שכן דוקא שני אלה, שנולדו בארץ מצרים הרחק מטווח ההשפעה של יעקב ובכל זאת הם נאמנים לדרכו של יעקב בהשפעתו של יוסף, דווקא הם ראויים לתפוס מקום כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן. מי שייוולד אחר כך, בתוך תחום ההשפעה של יעקב שכבר נמצא בארץ מצרים - רק טבעי שיספוג את ההשפעה הזאת ואין בכך כדי להעיד על מעלה עצמית יתרה.
שנה אחת היה יוסף עבד ועוד שתים-עשרה שנים היה אסיר במצרים. בשנים אלו הוא שמר על דרגתו הרוחנית ולא רק שלא נפל ממנה, הוא עוד התעלה מעלה-מעלה. ברשימות הקודמות עמדנו על כך שיוסף הקפיד להזכיר לעצמו את אבא יעקב ואת אבא שבשמיים, וזה מה שנתן לו את הכוח להתגבר על כל המצוקות והנסיונות הקשים במצרים. השם שנתן לבכורו, מְנַשֶּׁה, רומז לעבודה הזאת ובכך הוא כמו מכריז כי זו העבודה הנדרשת כדי להתגבר על הקשיים בגלות, להתאמץ לזכור, לא לשכוח את בית אבא. לבנו השני הוא קרא אֶפְרַיִם, כי לאחר המאמץ הממושך בדרך של שימור הזיכרון, לשמור על הקיים מבחינה רוחנית, הוא זכה להגיע למעמדו הגבוה כמשנה למלך מצרים ואז חווה כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹקִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי. ליוסף ברור שהעבודה העיקרית היא דווקא זו שמתבטאת בשמו של מנשה. מה שמתבטא בשמו של אפרים - זה רק בונוס, כך נראה ליוסף.
השאלה היא על מה לשים את הדגש
ביחס למנשה, יעקב אומר ליוסף שאכן גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ. הרי יעקב לא בחר באחד מבין השניים, הוא קבע ששניהם - כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. וזאת מפני שאכן, אצל כל יהודי באשר הוא, נצרכת העבודה בשני המישורים, גם של מנשה וגם של אפרים. ודווקא לפי הדגש של יעקב, אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. ואם בוחרים בקו אחד מבין שניהם ומסתפקים בו, לא ניתן להתקרב לעבודת ה' כלל וכלל. למרבה הצער, דומה כי זה מה שקורה אצלנו לאחרונה, רק לא בכיוון הנכון... לאחרונה נראה שקמו כמה אנשים בעלי יכולת הרס גדולה במיוחד והחליטו לפרק את העם היושב בציון ר"ל, לחלק אותו לשני עמים לפחות. אותם אנשים מתעקשים דווקא לשכוח ולהשכיח גם מאתנו את מה שהתאמץ לזכור יוסף, אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. את אותו זיכרון שהעניק לו כוחות להתמודד עם קשיי הגלות, ולנצח בגדול.
הם עמלים להשכיח את מעמדו המיוחד של עם ישראל, את המסורת רבת השנים שלו, את הקשר שלו לבורא עולם ומנהיגו, ואף אינם מתביישים לדרוש מאתנו כי ננהל את חיינו בהתאם לעקרונות שהם מכתיבים. ומהצד השני, מי בעצם ניצב בצד השני? יש איזה בלבול - מכוון או לא - בתחום הזה, כי מכניסים לקלחת אחת את המתנחלים, החרדים ואת כל מי שהשולחן ערוך הוא מורה הדרך שלו לחיים, ותוקפים את כולם בטענה שהם אויבי המדינה ר"ל. ומיותר להזכיר שהם גם אויבי הדמוקרטיה ושלטון החוק וההומניזם. והם בכלל לא יודעו ומעולם גם לא התכוונו להיות כאלה. אין מנוס מהמסקנה שההתפרצויות האחרונות של אותם יפי נפש בעיני עצמם, מבשרות את פרפורי הגסיסה של הניתוק הנורא מבית אבא, וזו הבשורה הטובה, שבקרוב נזכה כולנו לגאולה האמיתית והשלמה.
