מה לסלפים ולדיבורים על שלום

דובר בכיר במפלגת הסלפים "אלנור", יסרי חמאד, שזכה במקום השני ברשימת המפלגה בבחירות במצרים, אמר בראיון לגלי צה"ל: "אני מבטיח את המשך קיומו של חוזה השלום עם ישראל כשנגיע לשלטון". זוהי אינה פליטת פה או הצהרה חורגת של נציג חסר סמכות. לא זו בלבד שתנועת הסלפים לא הכחישה את דבריו, אלא דובר נוסף חזר עליהם במסיבת עיתונאים בקהיר.

היהפוך כושי עורו, ויש אומנם בדברים שינוי אותנטי בעמדותיהם של הסלפים הנחשבים קיצוניים יותר מן "האחים המוסלמים"? מהם הגורמים המביאים אותם לשינוי מפתיע כזה, ואולי זהו רק שינוי טקטי למראית עין?

אך אין מדובר רק בסלפים. מאז נפילתו של מובארק וניצחונם בבחירות, גם "האחים המוסלמים" הרבו להצהיר כי אינם מתכוונים לפגוע בחוזה השלום וכי יכבדו את כל התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים. אך הם כן ירצו לפתוח את חוזה השלום כדי לשנות סעיפים, בנימוק שהחוזה התיישן ואינו עונה על התמורות שחלו בשלושת העשורים מאז כינונו. "האחים המוסלמים" מתייחסים לצורך בהגברת הנוכחות הצבאית של מצרים בסיני ובפתרון הבעיה הפלשתינית.

הצהרות הסלפים וה"אחים המוסלמים" ייבחנו כשתפעל מועצת העם ותקום ממשלה בעלת רוב איסלאמי. אך כבר עתה ברור כי ישנם מספר גורמים וסיבות שהניעו את שתי התנועות למתן את עמדותיהן ולשנות את התבטאויותיהן, גם אם אין ביטחון כי השינוי הוא אכן אמיתי.

כוונתם של הקנאים המוסלמים להרגיע את העם ואת הפיקוד הצבאי, ולהבהיר כי יימנעו מנקיטת צעד הרפתקני שעלול לגרום למלחמה שתמיט אסון על מצרים, שיעלה בחומרתו על מלחמת ששת הימים. מנהיגי שתי התנועות האיסלאמיות יודעים כי הפיקוד הצבאי יתנגד למהלך כזה, וגם כי העם המצרי הוא אומנם דתי מסורתי, אך מתון יחסית ואינו שש אלי קרב. ה"אחים" והסלפים זכו ברוב קולות לא בשל כוונתם לצאת למלחמה, אלא בגלל העוני. שתי התנועות הִרבו להעניק לבוחריהם הטבות כלכליות, ולפי העיתונות המצרית גם שילמו בעד ההצבעה עבורן 200 לירות מצריות.

כל עוד הסלפים ו"האחים המוסלמים" היו באופוזיציה, היה מותר להם להקצין עמדות ולנגח את המשטר בסוגיית השלום עם ישראל. אך עם נצחונם בבחירות וקבלתם את רסן השלטון, עליהם לקבל אחריות ולרסן את הצהרותיהם. הרי זוהי התנהלות המאפיינת את המתח שבין שלטון ובין אופוזיציה אפילו במדינות דמוקרטיות, כאשר מי שנמצא באופוזיציה מתנהג אחרת ממי שנושא במטלות השלטון.

"האחים המוסלמים" מקיימים מגעים עם ארצות הברית ועם האיחוד האירופי. ארה"ב אכן מחרימה את חמאס, אך לא את "האחים המוסלמים" הנושאים את עיניהם למערב על-מנת לזכות בלגיטימציה וגם להבטיח את המשך הסיוע האמריקני והאירופי למצרים, וסיוע זה מותנה בהמשך קיום השלום עם ישראל. יעדים אלה של "האחים" מחייבים אותם למתן את עמדותיהם. הם מבינים כי כלכלתה של מצרים נשענת על ענף התיירות והתחומים הנלווים לה וגם על תעלת סואץ ועל הפקת הנפט, וכל אלה תלויים בהמשך השלום.

הסלפים אינם מעוניינים להישאר מאחור בתחום זה, לכן הם הולכים בעקבות ה"אחים המוסלמים" ומתבטאים בהתאם.

הדברים נכונים גם לחמאס, שמנהיגה חאלד משעל מרבה להתראיין בימים אלה ולהצהיר כי הוא נוטש את המאבק המזויין ומסתפק ב"אינתיפאדה עממית" נוסח האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987. המשבר עם אירן מאלץ את חמאס לרסן את התנהלותו, וזאת כדי להתקבל בעולם הערבי הסוני.

לקנאי האיסלאם במצרים אין אופציה צבאית. הם מבינים כי הפיקוד הצבאי יתנגד לאפשרות מלחמתית כלשהי נגד ישראל. אם צפויות סכנות למצרים, הן דווקא ממערב לה - מלוב ומן הנשק הרב שנשדד מן המחסנים של צבאה ומועבר דרך מצרים. למצרים גם צפויה סכנה מסודן, שהפכה למעבר לנשק וחתרנות שיעית אירנית. למצרים אורבת סכנה מסיני, שגודלו פי-שלושה מישראל, ואשר הפך בסיס לארגוני טרור כמו אל-קאעידה, הג'יהאד העולמי וחיזבאללה.

במציאות של היום, הגבול השקט והבטוח ביותר של מצרים הוא גבולה עם ישראל, ולכאורה מצב זה מבטל את המניע לביטול חוזה השלום וליציאה למלחמה נגדה. למרות זאת, על ישראל להתכונן להתפתחות הגרועה ביותר האפשרית ולבחון היטב את הצהרות מנהיגיהם של הסלפים, "האחים המוסלמים" וחמאס, ברוח דבריו של הרמטכ"ל בני גנץ: "צריכים להתכונן למלחמה כאילו היא תפרוץ מחר". כי המוכנות לאפשרות הגרועה היא שתמנע את התרחשותה.