בדיחה גרועה

לומר שאין לנו חברים בעולם - זהו שקר. לומר שהעולם כולו נגדנו - זה טוב לשירים, אבל זה לא אמיתי. יש לנו הרבה חברים בעולם, וכולם אומרים לנו דבר אחד. אנו יודעים שאתם צודקים, אבל ההסברה שלכם "על הפנים". הגדילה לעשות מלאני פיליפס, הסופרת האנגליה שטבעה את הביטוי "לונדוניסטן" לתיאור מראה נוף מולדתה, שאמרה ליעקב אחימאיר: Israeli hasbara is a joke - ההסברה הישראלית היא בדיחה.

ישראל, היודעת לנהל מלחמה מוצלחת וכמעט חד-צדדית בזירה הצבאית, נכשלה כישלון חרוץ דווקא במקום שבו היהודים נחשבים לטובים במיוחד - שדה המערכה של התודעה הציבורית. היא נכשלה עד כדי כך, שלידידיה של ישראל נדמה כי היא נטשה את המערכה הציבורית לחלוטין, היות שהיא פשוט אינה קיימת שם. וכאשר המערכה היא חד-צדדית, רק צד אחד מנצח, והוא הצד הערבי-מוסלמי.

כמו כל מחלה, גם לכישלון ההסברתי שלושה מעגלים מרוכבים: הגורם, המארח והסביבה. הגורם הוא המוסלמים המגויסים, אישית וכספית, למערכת תעמולה שקרית המציגה כזבים כאמת. המארח הוא המחשבה המערבית החדשה ,משנות ה-60' ואילך, השוללת אמת לטובת הנרטיב. הסביבה היא בורות עמוקה בנושא המזרח התיכון המאפשרת ליצוק לתוכה תעמולה שקרית עד שתמלא את כל החווכים, ותתקבל כאמת. כאשר אין בסביבה הזו גורם המציג נרטיב אחר, משכנע לא פחות, אזי רק זה השקרי מקבל מעמד של אמת.

ההסברה הישראלית מחולקת לשתי תקופות - זו שלפני מלחמת ששת הימים וזו שאחריה. עד מלחמת ששת הימים ישראל הקטנה היא דוד נגד גלית. אחריה, היא גלית נגד דוד. הנחות היה למנצח, ומאז הוא נחות בשדה המערכה על התודעה.

קשה להאמין כי במשך 45 שנה כל אותם יהודים חכמים המצויים בחזית ההסברה הישראלית לא יכלו להעמיד מערך תעמולה מתוחכם, מצויד, פקחי, מאויש היטב, שתנחיל לצד השני תבוסות דומות לאלו שנחלו בשדה הקרב הצבאי. אבל זוהי העובדה. כל דובר ישראלי המגיע לכל אירוע נתקל מייד בלגיונות של הסברת-נגד אלימה ויעילה שבפניה אין לו ברירה, לכאורה, אלא לסגת בבושת פנים. די לראות את בני מוריס נרדף בלונדון על-ידי גדוד מאיים של לובשי כאפיות בדרכו להרצאה, כדי להבין שיש לנו בעיה. די לראות בכל דיון טלוויזיוני ארבעה אנטישמים תוקפים את היהודי המבוהל היחיד, כדי להבין שיש לנו בעיה. מעליב לראות את שגריר ישראל בארצות הברית מנסה לדבר בפני קהל סטודנטים באוניברסיטת ברקלי, ונאלץ לנוס על נפשו מפני קריאות הביניים והבוז המאורגנות היטב, כשהוא מוקף במאבטחים אמריקנים מגחכים. המצב של מעטים מול רבים אינו חדש, והשאלה היא למה הנציגים הישראלים-יהודים כה נבהלים מפני מתקפת התעמולה מצד האיסלמו-נאצים.

ישראל פוסחת על הסעיפים

התשובה חוזרת היישר אל מדינת ישראל, שבמשך 45 שנה אינה מסוגלת לומר לעצמה את האמת. כאשר המדינה מקיימת שקר ומזינה אותו במשך שני דורות, אין פלא שדובריה, כמו גם ידידיה, מתקשים להגן על השקר שלה. התוצאה: Israeli hasbara is a joke.

השקר מצוי ביחסה של מדינת ישראל לארץ ישראל, וביחסה של מדינת ישראל לערבים-מוסלמים שמקום מושבם הנוכחי הוא ארץ ישראל. מן היום השביעי של מלחמת ששת הימים מדינת ישראל מצוייה בהכחשה, בפסיחה על שני הסעיפים, כלפי שטחי יהודה ושומרון שנכבשו ב-1948 על-ידי הממלכה ההאשמית, ושוחררו על ידינו ביוני 1967. מצד אחד, השטח הוא קלף מיקוח במשא-ומתן לשלום. מצד שני, הממלכה ההאשמית עצמה נסוגה מכל תביעה עליו. מצד אחד, יהודה ושומרון הם לב התביעה היהודית לשיקום הממלכה בארץ הקדמונים על בסיס התנ"ך. מצד שני, על-פי התפיסה המודרנית אין אבנים קדושות. מצד אחד, יהודים חותרים להתיישב בהר על-פי המנדט האמוני-לאומי-דתי-בינלאומי שחייב התיישבות יהודים צפופה בכל אדמות הזיבורית. מצד שני, מדינת ישראל לא הגדירה את ריבונותה על השטח, כפי שהגדירה אותה על כל השטחים שבין קווי 1947 של הצעת החלוקה לבין לקווי 1949 של שביתת הנשק. זאת, למרות שאלה וגם אל הושגו בכוח הנשק ובמלחמה צודקת.

באותו אופן מדינת ישראל מצוייה בהכחשה-פסיחה על הסעיפים בכל האמור בערבים שמקום מושבם הנוכחי הוא ארץ ישראל. מצד אחד, היא גירשה מאות אלפי מהם משטחה הריבוני, מתוך ידיעה ברורה שבהיותם בני עם זר ועויין, הם מהווים סכנה קיומית למדינה ריבונית. מצד שני, מעולם לא שללה את שיוכם לארץ ישראל. מצד אחד, מדינת ישראל מנהלת משטר גבולות קפדני למדי בכל השטח הנתון למרות כוחות הביטחון שלה, אך מצד שני, היא מאפשרת את קיומה של ישות חצי עצמאית חמושה ועוינת המתיימרת להיות מעין ריבונות. מצד אחד, רוממות שלטון החוק בגרונה, מצד שני, רק היהודים נדרשים לציית לחוק, בעוד שהערבים מתעלמים ממנו במופגן, בונים בניגוד לחוק וקודחים בארות ככל העולה על רוחם. גישתה של מדינת ישראל כלפי הערבים מעולם לא גובשה: האם הם בני המקום, הילידים, ואילו היהודים הם קולוניאלים התופסים את אדמתם, או האם הערבים הם כובש זר ואכזר שרצח את הילידים ואנס את האחרים לקבל את דתו, ועתה הגיע זמנם לוותר על כיבושיהם ולשוב לכל מקום שממנו באו.

קו ההסברה - האמת המוחלטת

לא די שממשלת ישראל לא גיבשה את עמדותיה בנושאים אלה, לא די שכנסת ישראל מתחמקת מחקיקה נחרצת כבר שני דורות, לא די שמערכת המשפט, בהיעדר חקיקה מחייבת, יוצרת תשתית חוקתית למדינת כל פולשיה, גם את מערכת ההסברה, כמו כל מועדון אירופי מכובד, מאיישים נושאי רעיון התקינות הפוליטית והיחסיות הרעיונית והערכית. על-פי ההסברה שלנו, אין ליהודים שום עדיפות במאבק על ארץ ישראל, כיוון שלא יפה ולא מקובל לטעון לצדק מוחלט לצד אחד. תמיד תמיד צריך להכיר שאולי לצד השני יש צדק משלו. לעולם אסור לומר כי הצד השני משקר במצח נחושה וכי כל טיעוניו בשקר יסודם. לעולם אסור לטעון שהטיעון היחיד של הצד השני הוא האלימות המילולית-תקשורתית-טרוריסטית שהוא מפעיל על המארח. אסור בתכלית האיסור להסביר את הזהות בין הצד הערבי לבין הצד הנאצי. לא יעלה על הדעת לומר כי היהודים הם העם היחיד שיש לו תביעה היסטורית מתועדת יותר מכל עם אחר על פיסת אדמה מסוימת, ולבסס זאת על כל הראיות ההיסטוריות, הארכיאולוגיות והתרבותיות. והס מלהזכיר את הרעיון שהטרור האיסלאמי בכל רחבי העולם נועד להשיג אותן מטרות כמו הטרור נגד יהודים: השלטת האיסלאם על העולם. אולם הפשע התקשורתי הנורא ביותר הוא עימות של דברי הנאצה עם מעשי הנאצה. כי מה שמותר לעשות בהסברה הפנים ישראלית - לקבוע כי אלימות מילולית מובילה לטרור מעשי - לא ייעשה כאשר מדובר בהסברה נגד רוצחי-יהודים. ואם יש מי שכבר עשה זאת בשבילנו - חירט וילדרס בסרטו "פתנה" - הרי הוא מוקצה מחמת המיאוס.

זה לא מלחמת דוד בגליית. זה מלחמת דוד בגלית כאשר דוד הוא כרות יד, כרות רגל, שתום עין וצילצל תקוע לו בטחול. להסביר כך את עמדת ישראל, הרי זה לשלוח נכה, עיוור, חירש, שוטה וקטן למערכה. וזה מה שאומרים לנו מלאני פיליפס, וכל אוהבי ישראל: Israeli hasbara is a joke.

למערכה הזו כמו ל"אביב נעורים" ו"עופרת יצוקה" היה צריך לשלוח את הטובים ביותר, הערכיים ביותר, הנחושים ביותר, החדורים ביותר בצדקת הדרך, חדי הלשון ומהירי המחשבה ביותר ולצייד אותם בכל הכלים שיודע העם היהודי לייצר. הכלי שצריך לתת בידם הוא האמת. לא האמת היחסית, אלא האמת המוחלטת. האמת היא שהערבים המוסלמים הם אויב ולא שותף; שהארץ היא של עם ישראל ולא שום קבוצה אתנית אחרת; שכל מי שאינו יהודי בארץ ישראל יכול להיות בה רק בחסדם של היהודים; שמעולם לא היה ומעולם לא יהיה עם אחר - פלשתיני, דרום סורי, מערב ירדני, דרום לבנוני, מזרח מצרי - שיש לו תביעה לגיטימית ולו הקטנה ביותר על ארץ ישראל, ושירושלים היא בירת העם היהודי, והיא אכן מוכנה לארח את קודשי העמים האחרים, אך לא את ריבונותם. אבל הכלי החשוב ביותר שיש לתת ביד המוטלים למערכת ההסברה הוא חקיקה ומדיניות של מדינת ישראל על-פי המתווה של האמת.

כל עוד הכנסת וממשלת ישראל מתחמקות מגיבוש מדיניות, תמשיך מדינת ישראל להיכשל בכל הקשור להסברה. כיצד אפשר להסביר שקר, חוסר החלטה, פסיחה על שני הסעיפים, וחוסר אמונה בדרך? לפני שנסביר משהו לגויים, עלינו להסביר ולשכנע את עצמנו. כל עוד אנו לא משוכנעים בצדקת דרכנו תמשיך מלאני פיליפס לומר לנו ש: Israeli hasbara is a joke - שההסברה הישראלית היא בדיחה גרועה - ולנוד לנו ברחמים.