יוסף הצדיק

לאורך כל תקופת העימות בין החילונים לחרדים עלתה מול עיני דמותו של האיש שאולי היה יכול להיות "גלולת ההרגעה" בין חילונים לחרדים גם בימים קשים אלה. האיש שבשחוק, בבדיחות הדעת שלו ובהרבצת התורה שלו יכול היה לחמם לבבות לאהבה ולא להפגנה. האיש שיכול היה לספוג את עלבונות והסתת המיעוט האנטי דתי ואח"כ לגרום גם להם לחייך ואף להתנצל. אך האיש הזה כבר איננו איתנו. בסוף חודש שבט השנה (תשע"ב) ימלאו שנתיים לעלייתו לגנזי מרומים.

למען איחוד הלבבות

זה האיש שהיה אולי מיחידי הסגולה האמיתיים, שהתקיים בו הפסוק שטוב להיות נעלב ולא עולב. האיש שסלח גם לאלה שאיימו על חייו בגלל מחלוקות פוליטיות. האיש שאויביו הגדולים ביותר הפכו בזמן קצר לאוהדיו. האיש שברך את מקלליו והם נמסו מבושה. האיש שהיה אורתודוכס יהודי וחרדי אמיתי , האיש שלחם על יהדות רדיקלית נגד פשרות רפורמיסטיות של חבריו לשעבר, אבל החילוניים אהבו אותו לא פחות משאהבוהו החרדים. האיש שייצג את היהדות החרדית והספרדית גם יחד למען איחוד לבבות ולא לשנאה ומרירות. האיש שבחייו קיים מעשית את הפסוק "ראשון לציון הנה הינם ולירושלים מבשר אתן". מי יודע אם בקרבות הרחוב - באוטובוסים או בהפגנות , לא היה המתח יורד אילו האיש הזה היה איתנו בראשית חורף תשע"ב. לאיש הזה קראו רבי יוסף עזרן זצ"ל.

שמונה עשרה שנה הכרתי את היהודי שמיזג בתוכו את כל המהות הרוחנית של ציוויו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך", תרתי משמע, ועוד בהידור ההידורים. הוא אהב גם את אלה שהרעו לו! הוא עבר לא פעם סבל אישי ומשפחתי אך אמונתו בבורא עולם התחזקה. גם כאשר נוות ביתו לקתה במחלה קשה - ואח"כ החזירה נשמתה לבוראה, הוא המשיך לשרת את צאן מרעיתו כתמול שלשום בעיר גדולה ותוססת כראשל"צ. דתיים וחילוניים חייבים לו את שלום ביתם, ריבים בלתי ניתנים לגישור הוא איחה בחיוך של פז או בבדיחה טובה. ובעיר שלו - ראשון לציון, התהלכו כולם בגאווה כי זהו האיש שרב את ריבם.

האיש שאהב את כולם, וכולם אהבו אותו

הוא היה ספרדי אותנטי שהתחנך על ברכי הליטאות וכשדרש בדברי תורה והנעים זמירות הוא ייצג דווקא את החסידות המעטירה. לפתחו שיחרו אדמו"רים ורבנים לצד עמך ישראל מכל העדות והשבטים. דלתו הייתה פתוחה גם לנוכרים. זה היה האיש שאהב את כולם וכולם אהבו אותו. אף בימים שפופולריותו הרקיעה שחקים לא גבה ליבו ולא נטרקה דלתו. העברית , הצרפתית, המרוקאית , האידיש ואפילו האנגלית שימשו בפיו בערבוביה לקרב רחוקים בדרכי נועם ושולחנו היה פתוח לכל. עמידתו העקרונית על דעתו לא הרחיקה איש ואילו קירוב הלבבות שלו לא בא על חשבון השקפתו הטהורה והעקרונית.

לא אשכח לעולמים כיצד ממש בימיו האחרונים - בביה"ח "הדסה" עין כרם בי"ם (ממש לפני הטסתו לצרפת - שם השיב נשמתו לבורא), לא חדל האיש הדגול הזה לחייך ולספר בדיחות מתוך טבעיות ברורה ואמונה אמיתית של הפקדת גורלו בידי ה' יתברך. "ה' נתן וה' ייקח", מלמלו שפתיו בחיבה. כולם אהבו אותו וכולם ביקרו אצלו - ובמיוחד בימיו האחרונים. ממטולה ועד אילת ומצרפת ועד רוסיה הגיעו אליו - למיטתו בביה"ח "הדסה" עין כרם בי"ם, והתפללו שארון הברית לא ייפול בשבי.

הרופאים והאחיות באו למיטתו כדי ללמוד תורה וגמרא. בקיאותו ביהדות ובמדע הייתה נפלאה. גם על ערש הדווי הוא לא שכח כי רב המאחד מן המפריד ושוב ושוב הזכיר כמה חשובה המילה "סלח" - בעיקר מעצם היותה ראשי תיבות של ספרדים - ליטאים - חסידים.

יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.