נס השירה על הים

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" [שמות ט"ו, א'-ב'].

ים סוף הוא מעין תעלת לידתו של עם. הוא יורד אל תוכו כהמון עבדים מוכה ורדוף ועולה מחובו בן-חורין ואומר שירת ישועה על חוף מדבר החירות הלוהט. בליל התקדש חג, במצרים, בשעה שהחלכאים והנדכאים העזו להתאסף בבתיהם, לסמן את משקופיהם בלי לפחד עוד להימנות עם קהל ישראל בממלכת השעבוד התקיפה, ומלאך הכריע לפניהם את בכורות נוגשיהם, רחב כל לב ונתמלא שירה, אך שירת כל לב ולב לא הצטרפה לשירה מפעמת אחת.

לימים, בפסח דורות, הייתה שירת היחיד של אותו לילה לשירת כלל ישראל, גם זכר ליל יציאת מצרים וגם תפילה רווית אמונה בביאת הגואל לעתיד לבוא, כדברי ישעיה הנביא, "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" [ישעיהו ל', כ"ט]. אך באותו לילה, בחצות, היו ישראל ספונים משפחה-משפחה בביתם והציפייה ליציאה קרובה להר ה' "אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל", גאתה לשירת יחיד ול"שִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל". היה צריך להמתין ל"אָז", לבקיעת ים סוף לפני קיבוץ העם העברי, כדי לחגוג את החירות במעמד של שירת ציבור אדירה.

משה הוליך וניצח על השיר, כך לומדים חכמי התלמוד מכפל התיבות וַיֹּאמְרוּ-לֵאמֹר, והעם ענה אחריו. על-פי מה שפירש רבי עקיבא מן הכתובים, היה משה קורא פסוק כעניינו וכל העם היו עונים כנגדו, קול אחד, אחרי כל פסוק ופסוק, "אָשִׁירָה לה'", במעין פזמון חוזר. על-פי פירושו של רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, היה משה שר פסוק והעם היו חוזרים על אותו הפסוק כנגינתו וכלשונו, ושרים כך עימו מילה במילה, הוא והם, עד לחתימת השירה כולה [מסכת סוטה, דף ל', עמוד ב']. בין כך ובין כך, לא הייתה פרוזה בגאולה.

בעיניים כבויות

חכמי ישראל מייחסים את פסוק כ"ז בפרק ס"ח בתהלים, "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" לאותו מעמד בו הייתה מקהלת הגאולים ליוצרתה של קהילת ישראל, ואומרים כי אפילו תינוקות ברחם אימהות שלהן, ורחם הוא מְּקוֹר יִשְׂרָאֵל, "פתחו פיהן ואמרו שירה לפני המקום". כנגד הספקנים שאינם מאמינים אלא בריאליה ושאלו 'הכיצד, אותם עוברים שאי-אפשר היה להם לראות את חציית הים מבטן אימותיהם, "מה חזו"? השיבו חכמים, משורריה של הדרמה הסוריאליסטית הגדולה על הים, כי גם העוברים היו שותפים למקהלת הגאולים כי "כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו" [סוטה דף ל"א עמוד א'].

קריעת ים סוף היא נס מופלג אחד שעשה הקדוש ברוך הוא שהוליך "...אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" [שמות י"ד, כ"א]. השירה ששרו בני ישראל היא נס שני שעשו הם. חז"ל אמרו כי מה שראתה שפחה שנגאלה על הים לא ראה הנביא יחזקאל, שהעיד כי בתוך הגולה, על נהר כבר, "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" [יחזקאל א', א'] ולא ראה ישעיה בחזונו שכתב בספרו "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" [ישעיהו ו', א']. נס הוא. בקיעת הים היא נס בפיזיקה של הטבע. לראות באספקלריה המאירה על הים מה שאפילו הנביאים החוזים הגדולים יחזקאל וישעיה לא ראו במראות, הוא נס בפסיכה של האדם. נס הוא שעבדים ושפחות של ארבע מאות ושלושים שנה כך רואים את עצמם בתוך הים וכך רואים את הים העושה עצמו "חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם".

עיני עבדים כבויות. הן לא רואות מעבר לייסורים ומעבר לייאוש. שום אספקלריה אינה יכולה להאיר להם דבר. אם הם פותחים פיהם יוצאת מגרונם שוועה. לא שיר. אם נגאלו פתע, עדיין עיניהם רואות את האסון שהיה ושפתותיהם אומרות "אוי מה היה לנו". הבריח התיכון בעיצוב זהותם הוא זכר הנוראות שהיו ותחושת האיום שהנוראות לא תמו והן תמיד מאיימות לשוב.

שחרור הרוח

לומר שירה, לראות את המציאות החדשה כמציאות של הזהות היהודית בת החורין ולומר שירה, הוא נס. עבדים, נוגשיהם רודפים אחריהם תמיד, גם לאחר שנגאלו. עבדים ושפחות לא מסוגלים לראות "...אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" גם לאחר "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" [שמות י"ד, ל'] ולכן הם לא רואים "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" ולא מאמינים לא בה', ולא במשה עבדו, ולא בעתיד משוחרר מרודפים ואינם אומרים שירה, כי איך יאמרו אם אף על-פי שאיתני הטבע נקראו יחדיו לשנות חוקותיהם כדי לפדות אותם, והם היו שם, הם לא יודעים לראות, לא את הים שהיה לחרבה, ולא את עצמם הולכים ביבשה בתוך הים.

כל שעיני החרדה המציפה עבדים רואות הוא שאותו נוגש שלא נותר ממנו ולו אחד, הוא מיליונים, כמו תמול, כמו היום, כמו תמיד, כמו לא הוכנע מעולם ולא מת. הם, הנכפים על-פי טבע נשמת האדם השסוי והמוכה, לראות ולדמות לנפשם שהם כפותים לגורלם, לחוש אזיקים חותכים בבשר זרועם גם אחר שנותצו הוסרו והושלכו אל ערימת הגרוטאות המחלידות, לא יאמרו שירה. ולכן, נס הוא שיוצאי מצרים המשעבדת והמענה עינויי אין סוף, ראו, והאמינו, ונפדו גם ברוחם ובתקוותיהם ואמרו, הם ואפילו תינוקות במעי אמותיהם, שירה חדשה על שפת הים כולם יחד ואמרו, "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה".