גולש הונגרי

אני ממש לא מאלו שצועקים מיד "אנטישמיות" על כל דבר, אך יש מקרים בהם אין מנוס מן המחשבה הזו. זה מה שקרה לי (יום ד', 1.2.12) בנמל התעופה של בודפשט. לאחר שמשהו צפצף במגלה המתכות בעת הבידוק הביטחוני (התברר שזה היה עט), עברתי בדיקה גופנית פומבית ארוכה וכמעט פולשנית; הבודק שיקף אפילו שפתון ליובש וממחטה. שוטר שביקש את הדרכון שלי אמר בהונגרית משהו שנשמע כמו "תל אביב? בוא הנה". ביקשתי שידבר באנגלית, אך הוא סירב - ואז הבהרתי לו שאני לא בא לשום מקום. כאשר בתום כל התהליך שאלתי מי האחראי, איבד לפתע גם הבודק אליו פניתי את כל הידע שלו באנגלית.

זוג ישראלי אחר, שפגשנו אחרי הבידוק, סיפר על חוויה דומה. אצלם חיטט הבודק בטלית ובתפילין, ובכלל ההרגשה הייתה שמחפשים אותם. כמה שעות לפני כן הייתי בתערוכה לזכרו של ראול ולנברג במוזיאון הלאומי (תכף נדבר על זה), שהזכירה שיהודי בודפשט נרצחו בידי ההונגרים ולא בידי הנאצים. סמיכות האירועים הובילה אותי למסקנה, שהיחס אלינו כישראלים וכיהודים ממש לא היה מקרי.

כמה דקות קודם, בעת הצ'ק-אין לטיסה, התברר שהמזוודה שלי שוקלת 28 ק"ג בעוד המשקל המירבי לנוסע הוא 23 ק"ג. לא חשבתי שיש בעיה: הייתי עם רעייתי, וכולם יודעים שמי שנוסעים ביחד יכולים לצרף את המשקל המירבי. כולם יודעים - חוץ מחברת מאלב. הפקידה דרשה שאוציא משהו מהמזוודה, ואילו הפקידה הסמוכה הציעה לנוסעים אחרים, שהיו בדיוק באותו מצב, פתרון פשוט: שלמו 70 אירו ותוכלו לקחת את המטען העודף.

הדבר כמובן מוכיח שזהו ניסיון ציני לעשות כסף על גבם של הנוסעים. הרי מגבלת המשקל נועדה לצרכים בטיחותיים, ולא ייתכן שהללו נעלמים בזכות כמה עשרות אירו. לכן, ההסבר היחיד הוא שמאלב - חברת תעופה לאומית, לא חברת low cost - מחפשת כל דרך כדי להרוויח עוד קצת. האמת היא, שהיום (יום ו', 3.2.12) הבנתי מדוע: החברה הפסיקה במפתיע את פעילותה לאחר שצברה חובות של 270 מיליון דולר ונותרה ללא מזומנים.

אבל נחזור יום וחצי אחורה. במטוס, כאשר עיינתי בחוברת של מאלב, התברר לי שמדובר לא רק בציניות אלא גם ברמאות. שם נאמר במפורש, שהמשקל המירבי לכל פריט מטען הוא 32 ק"ג. אז האם מה שאירע בשדה הוא מדיניות של החברה, הסומכת על כך שאיש אינו קורא את האותיות הקטנות, או ניסיון של כמה פקידות לעשות קצת כסף מהצד רגע לפני שמקום עבודתן קורס? למאלב פתרונים.

אחד האתרים המעניינים ביותר בבודפשט הוא בית הטרור - הבניין שבו שכנו המשטרה החשאית הפשיסטית ואחריה זו של המשטר הקומוניסטי. ההשוואה בין שני המשטרים מוחשית ומצמררת. אך כחוקר שואה, יש לי בעיה עם מידת האובייקטיביות של התצוגה המתייחסת למשטר הפשיסטי. אם להאמין למה שמראים בבית הטרור, הרי שהייתה בהונגריה קבוצה פשיסטית קטנה - "צלב החץ" - שהשתלטה על המדינה ודיכאה את רוב האוכלוסיה.

האמת ההיסטורית שונה. הונגריה התקרבה לגרמניה הנאצית מאמצע שנות ה-30 וחוקקה חוקים אנטישמיים כבר ב-1938. הברית בין העוצר מיקלוש הורטי לבין אדולף היטלר הלכה והתהדקה, והונגריה נלחמה לצידה של גרמניה נגד ברית המועצות. במקביל, נשלחו רבבות יהודים לפלוגות עבודה ו-42,000 מתוכם נספו. רק כאשר נצחונן של בעלות הברית היה מובטח, ניסתה הונגריה לעבור צד - ואז באמת השתלט "צלב החץ" על המדינה. מוזיאון שמציג בצורה מסולפת את העבר, מעלה שאלה בנוגע למניעיו בהווה.

בקצה השני של הסקאלה ניצב הדיפלומט השבדי הידוע, שהציל אלפי או רבבות יהודים בבודפשט במחצית השנייה של 1944. באוגוסט השנה ימלאו 100 שנה להולדתו של ולנברג, וממשלת הונגריה הכריזה על 2012 כשנת ולנברג (בשיתוף פעולה עם ממשלת שבדיה). במוזיאון הלאומי מתקיימת תערוכה צנועה אך מעניינת לזכרו, ושורה של אירועים במהלך השנה יזכירו אותו, את פועלו ואת הירצחו בידי הסובייטים. מחווה נאה שבהחלט ראויה לציון.

בניין הפרלמנט הוא המרשים ביותר בבודפשט, והוא מצליח להיות מפואר מבלי לנקר עיניים ומבלי לגלוש לקיטשיות. הבנייה החלה ב-1885, במטרה שתסתיים עד 1896 - שנת האלף להגעת המדיארים להונגריה. אבל זה לא קרה. הבניין נחנך רק ב-1902, משום שהאדריכל אימרה שטיינדל התעוור והיה חשש שלא יאריך ימים עד להשלמת הבנייה. אבל גם אז לא החל הבניין לתפקד, וזה קרה רק כעבור שנתיים.

הסיבה להתמשכות הבנייה הייתה שהבניין הוקם על אדמות ספוגות במים, ששימשו כבארות של העיר במשך שנים רבות. אבל הסיבה פחות חשובה; משעשע - ואולי מנחם - לראות, שאפילו אצל האירופים הקפדנים והמסודרים (והונגריה הייתה אז חלק מהאימפריה שמרכזה בווינה) פרויקטים ציבוריים לא מסוגלים להסתיים בזמן.

נוסעים חדי עין אולי מבחינים בכך שליד אחת הדלתות בחלק מקרונות הרכבת התחתית של בודפשט, ניתן לראות שהיה שלט קטן שהוסר. בקרונות אחרים הוא עוד נמצא, ומלמד שהם נבנו בברית המועצות בשנות ה-80 של המאה ה-20 - ומן הסתם הונגריה נאלצה לקנותם, ולאו-דווקא במחירי שוק הוגנים.

הרכבת התחתית נושאת את סימני הגיל המתקדם. הקו הראשון נחנך ב-1894 והשניים הבאים - ב-1970. חלק ניכר מן הקרונות עודם סובייטיים, ובקו הצהוב עדיין משתמשים בתחנות המקוריות מהמאה ה-19. נכון שבכמה תחנות נוספו מסכים לפרסומות ובחלקן גם שעונים המראים מתי תגיע הרכבת הבאה, אך ככלל - רואים שזו תחתית ישנה.

ישנה, אבל מתפקדת היטב. הקווים מגיעים בתדירות גבוהה ונוסעים במהירות רבה, הקרונות נקיים (למעט קצת גרפיטי מבחוץ) והתחנות מצוחצחות. בטרם נשב בתל אביב או בירושלים ונלגלג על התחתית של בודפשט, כדאי שנחפש את התחתית שלנו. מה שמזכיר לי דבקית שראיתי פעם על שמשה אחורית של מכונית: "טראנטה אבל לפניך".