בג"ץ צודק - אבל המצב לא ישתנה

השורה התחתונה בפסק דינו של בג"ץ בנוגע לחוק טל היא נכונה ומוצדקת. כפי שאומרת הנשיאה דורית ביניש, בעקבותיו של הנשיא הקודם, אהרן ברק, הכמות עושה איכות. דוד בן-גוריון העניק פטור ל-400 תלמידי ישיבה; כיום נהנים ממנו 61,000 איש. ובכוונה איני אומר לגביהם "בחורי ישיבה", כי סוד גלוי הוא שלא כולם לומדים ובוודאי שלא אצל כולם תורתם היא אומנותם.

גם בציבור החרדי מודים, כמובן בלחש, שיש לא מעט אברכים שאינם מתאימים למסגרת הישיבתית. חלקם הופכים לפרחחים, מה שמכונה בעגה החרדית "שבבניקים". אחרים מהלכים בטל, ויש מי שאמנם יושבים בהיכלי הישיבות אך ישבנם הוא פחות או יותר חלק הגוף היחיד שלהם שנמצא שם. יתרה מזו: גם מבין האברכים שבאמת לומדים, לא מעטים עובדים - כמובן בלא דיווח לרשויות. לכן, הפטור מהשירות הצבאי הוא כבר מזמן אינו נחלתם של התלמידים האמיתיים, אלו שמיועדים להחזיק את עולם התורה.

גם ועדת טרכטנברג נתנה את דעתה לנושא ואמרה, כי יש להבדיל בין המצטיינים שהם העתודה לתפקידי הרבנות למיניהם, לבין הרוב שבעוד שנים אחדות יחפשו פרנסה במחוזות אחרים לגמרי. וכך, הן המשפטנים הבכירים והן הכלכלנים הבכירים מדברים בקול אחד: המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. הוא הרסני לחברה הישראלית ולמשק הישראלי, והוא הרסני לחרדים עצמם. לכן, מן הבחינה העובדתית הפשוטה - פסק הדין נכון לגמרי.

הפסקאות החשובות ביותר בפסק דינה של ביניש הן אלו הקובעות, שחוק טל נכשל במבחן התוצאה: "על-אף העלייה במספר החרדים המשרתים בצבא או בשירות אזרחי, מספרם הכולל של המתגייסים לצבא והמצטרפים לשירות אזרחי נמוך; והוא בוודאי נמוך משמעותית ממספרם של המצטרפים להסדר דחיית השירות". ובהמשך: "הבעיה העיקרית בחוק אינה אך תוצאה של הכשלים ביישומו. המספרים הנמוכים בגיוס לצבא; הכישלון החרוץ של שנת ההכרעה; והעובדה שהחוק תלוי באופן בלעדי במידת הרצון של הרשות המבצעת האם ליישמו וכיצד ליישמו, כל אלה מעידים על הכשלים הטבועים בחוק גופו".

ביניש גם מצביעה על הסיבה לכשלונו של החוק: "הרשות המבצעת יכולה לנקוט בפעולות נמרצות ליישומו, להקצות משאבים ליישום חלקים מסוימים של החוק בלבד או לתמרץ באמצעים שונים את הגורמים המופקדים על כך ליישם את החוק. באותה מידה יכולה הרשות המבצעת לבחור בדרך של חוסר מעש ולהפוך את החוק לאות מתה... אין חולק כי כל דבר חקיקה תלוי בביצועו על-ידי הגורמים הרלוונטיים, וזהו חלק מקשר הגומלין שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת בשיטת המשפט הדמוקרטית. אך, דומה כי בחוק דחיית השירות טושטש הגבול שבחלוקת התפקידים בין שתי רשויות אלה עד כי נותר בידי הרשות המבצעת הכוח לרוקנו מתוכן".

אם נתרגם את דבריה של ביניש: חוק טל נכשל משום שהממשלה רצתה שייכשל. החוק הזה היה בבחינת מס שפתיים, ויישומו הלקוי מעיד על כך שכנראה מעולם לא הייתה כוונה ליישמו. ההסדרים שקבעה הממשלה מפחיתים מאוד את הסיכוי שמשהו ישתנה בעתיד, בעיקר משום שהאברכים מגיעים לשנת ההכרעה כשרובם נשואים ואבות, ומשום שההחלטה האם להתגייס מצויה בידיהם - וברור מראש מה יחליטו. כל ניסיון לחוקק חוק חדש, כפי שכבר הבטיח בנימין נתניהו, יהיה חייב להתגבר על המכשולים הללו - וזו נראית משימה בלתי אפשרית. חוק שיציב תנאים, לא יתקבל על דעתם של החרדים; חוק שלא יעשה זאת, ייפסל שוב בידי בג"ץ. אבל כפי שנראה בשורות הבאות, קלושים מאוד הסיכויים שמשהו ישתנה.

אם יותר ויותר חרדים מבינים שהמצב הנוכחי אינו נכון ואף אינו מעשי, מדוע הוא נמשך? יש לכך כמה סיבות. ראשית: השמרנות המאובנת שמאפיינת חלק ניכר מהמגזר החרדי והחשש מפני כל שינוי ומכל כל מגע עם העולם החילוני. שנית: רצונם של הרבנים ובמיוחד של העסקנים להמשיך ולשלוט בציבור החרדי, וזה לא יקרה - או לפחות יהיה הרבה יותר קשה - אם רבבות צעירים ילכו לצבא או לשירות אזרחי ולאחר מכן ייצאו לעבודה. ושלישית: זה מאוד קל ונוח. למה להתגייס אם אפשר להימנע מכך, במיוחד אם גדלים על אידיאולוגיה שלא מעודדת את הגיוס ואף שוללת אותו?

השילוב של שלושת הגורמים הללו מבטיח, שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשנות את המצב מיסודו. אם מישהו חושב שבמחזור אוגוסט הקרוב ייקלטו בצה"ל אלפי חרדים, הוא טועה. כאמור, נתניהו כבר מיהר להודיע שידאג להעביר חוק חדש שיבטיח את המשך הפטור/ההשתמטות. אז נכון שיש סיכוי משמעותי שבג"ץ יתערב שוב, אבל בינתיים נתניהו ירוויח זמן - המצרך החשוב ביותר לכל פוליטיקאי. בנוסף לכך, וזה העיקר, הציבור החרדי לא ישלים עם גיוס המוני, ודאי לא בבת אחת. אם ייעשה איזשהו ניסיון בכיוון הזה, יהיו פה הפגנות סוערות, התנגשויות אלימות ומה לא.

השופט אליקים רובינשטיין ייחד את רוב חוות דעתו לסקירת מקורות הלכתיים והיסטוריים, המצדיקים את גיוסם של בני הישיבות. הוא אף מעיר בסיומה: "השופט טל עצמו הוא תלמיד חכם וירא שמיים, מקפיד על קלה כחמורה, ושירת כלוחם בצה"ל במלחמת הקוממיות ועוד, כפי שהוא מתאר בהרחבה בספרו האוטוביוגרפי המרגש. בנו, תלמיד ישיבת הסדר, נפל במלחמת יום הכיפורים, ובן בנו שנולד לאחר נפילת האב הוא איש קבע בצה"ל; משפחה של תורה והגנת הארץ המעידה כי שילוב ראוי אפשרי, ואין להתייאש ממנו". השופט ניל הנדל, שומר מצוות אף הוא, הוסיף עוד מקורות יהודיים.

יש חשיבות רבה לפסקאות אלו. מובן שהן לא ישכנעו אף חרדי, אך הן מציגות את הקול השפוי, הנבון והנכון של היהדות. הן גם עשויות להיות בעלות משקל מול אותם חלקים בציבור הדתי-לאומי ההולכים ומתחרדים, מה שקרוי חרד"ל - חרדי-לאומי. ציבור זה ממשיך להתגייס, אך מעלה דרישות הולכות ומקצינות - ממזון כשר למהדרין ועד לסוגיית שירת הנשים. בג"ץ מאותת גם לציבור זה: יש גבולות למה שניתן להעניק במערכת דמוקרטית. רובינשטיין והנדל אומרים להם: כדאי שתעיינו שוב במקורות.

הנשיא הבא של בית המשפט העליון היה היחיד מבין תשעת השופטים שסבר שיש לדחות את העתירות מכל וכל (אליעזר ריבלין ועדנה ארבל סברו שיש להותיר אותן תלויות ועומדות). הנימוק שלו מלמד רבות על השקפת עולמו: "עסקינן בהחלטה של הרוב במדינה (על-פי הייצוג בכנסת) לקבל חוק הנותן זכות יתר - שלא להתגייס לצבא - למיעוט. כאשר מדובר בזכות כאמור, שאינה כרוכה בפגיעה במנגנונים הדמוקרטיים, בפגיעה ביחידים ככאלה או בפגיעה בקבוצת מיעוט, אין צידוק להפעיל בקורת שיפוטית. מה גם שהתרומה של בית המשפט לשינוי בהתנהלות החברתית של מגזר שלם בחברה הישראלית מצומצמת ביותר, ואינה מצדיקה את מעורבותו של בית המשפט בנושא".

גרוניס אומר שני דברים. הראשון: הכנסת היא הריבון וזכותה להחליט כראות עיניה. השני: התערבות של בג"ץ לא תביא לשום שינוי מעשי. גישות אלו עומדות בניגוד מובהק לאקטיביזם השיפוטי של ברק וביניש. אבל - וזה חשוב לא פחות - גרוניס נותר במיעוט מוחלט. לכן, בכלל לא בטוח שכנשיא הוא יוכל לשנות בצורה מהותית את גישתו של בג"ץ כפי שבאה לידי ביטוי בנושא חוק טל.

העילה המשפטית לפסילת חוק טל היא פגיעתו הקשה והבלתי-מידתית בעיקרון השוויון. זוהי גם עילה מוסרית מן המדרגה הראשונה: לא ייתכן שיהיו מי שישפכו את דמם, בעוד רבבות אחרים אינם נוקפים אצבע. לאור עיקרון זה, מעניין יהיה לראות האם יקום מי שיעתור לבג"ץ נגד הפטור המוחלט הניתן לערביי ישראל - לא רק מגיוס, אלא גם משירות לאומי אזרחי. נראה אם יהיה מי שיתקוף את הפטורים, המלאים או החלקיים, הניתנים לסלבריטאים למיניהם (אלו שלאחר מכן מסבירים ש"העדיפו לוותר על הצבא").