מתרחקים מצדק חברתי

המחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון הייתה מחאה חשובה ומוצדקת, אבל הממשלה עדיין מתעלמת מהאזרחים וממשיכה להוביל מדיניות אנטי חברתית. מדדי ה-OECD משנת 2011 מעידים על הבעיות החברתיות בצורה מפורשת, כאשר ישראל מדורגת הרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD בכל מדד שמעיד על צדק סוציאלי.

הנתונים מצביעים על כך שבישראל יש פחות ופחות השקעה ציבורית בשירותים חברתיים, למרות שישראל מככבת במדדי העוני, כשאנחנו מדורגים במקום השני עם למעלה מ-20 אחוז מכלל האוכלוסיה שנחשבים לעניים, כאשר הממוצע ב-OECD עומד על 11 אחוז בלבד. קריאה של נתוני ה-OECD ממחישה שהמצב החברתי בישראל בהחלט מתדרדר, ולכן אולי הגיעה הזמן שהציבור יצא למחאה נוספת שתציג לשלטון דרישות ברורות, ותבהיר לממשלה שאזרחי המדינה נחושים ורציניים לגבי הדרישה לשינוי במדיניות הכלכלית האנטי חברתית שהממשלה מקדמת.

ההוצאה הציבורית

הדרישה הכי חשובה של המחאה צריכה להיות הגדלה מסיבית של המשאבים שמושקעים בשירותים החברתיים הציבוריים. ישראל מדורגת באחד מהמקומות האחרונים מבחינת גובה ההשקעה הציבורית בשירותים חברתיים, כאשר החל משנות השמונים המדינה הפחיתה את ההשקעה שלה בבריאות, בחינוך, בפנסיה ובכל שירותי הרווחה הנוספים.

ישראל משקיע ברווחה ובשירותים חברתיים פחות מחצי מההוצאה של מדינות כמו צרפת ושוודיה, ואפילו פחות מארה"ב שידוע בהקצבה הנמוכה מאוד שלה ברווחה. התוצאה של הקיצוצים המתמשכים בשירותי החברה והרווחה היא עוני שהולך ומתפשט גם למעמד הביניים, פערים שהולכים וגדלים ופגיעה קשה ברמת החיים של האזרחים.

הישראלים נאלצים לעבוד קשה יותר, ולמרות שהם משלמים מיסים גבוהים הם מקבלים פחות חינוך, פחות בריאות, פחות ביטחון כלכלי ופחות שירותי רווחה. אין פלא לכן שלמרות שאנחנו עובדים יותר, מייצרים יותר וזוכים למדדי צמיחה גבוהים, רמת החיים של כולנו רק מתדרדרת ורוב אזרחי ישראל אינם מצליחים להתפרנס בכבוד.

שוק העבודה בישראל

הבעיות בשוק העבודה גם הן מחמירות, כאשר ניתן לראות שגם מבחינת אחוז המועסקים וגם מבחינת תנאי ההעסקה מצבינו רע. הממשלה מנפנפת כל הזמן בנתוני אבטלה נמוכים, אבל מתעלמת מכך שמספר המועסקים בישראל נמוך בהרבה ממוצע ה-OECD.

מספר המועסקים בישראל עומד על 59 אחוז, בעוד ממוצע ה-OECD עומד על 66 אחוז ואחוזי ההעסקה בארה"ב עומדים על 68 אחוז. גם אם לוקחים בחשבון שבישראל חלק גדול מהחרדים ומהערבים לא מדווחים על העבודה שלהם, עדין הפערים האלה לא סבירים והם מעידים על כשל בכלכלה הישראלית.

מעבר לכך חשוב לזכור שנתוני הממשלה על האבטלה מבוססים על חישובים מקלים שלפיהם אדם שעובד שעה בשבוע נחשב לאדם עובד, והם לא לוקחים בחשבון שיש אוכלוסיה שלא מחפשות עבודה, דברים שמעידים על אחוזי אבטלה גבוהים יותר. בעיה לא פחות חמורה בשוק העבודה היא בעיית השכר, כאשר 40 אחוז מהאנשים שעובדים מדווחים על עוני וחוסר יכולת להתפרנס.

יוקר המחיה והשכר הנמוך, גורמים לכך שיותר אנשים עובדים מתדרדרים לעוני. בעולם המערבי מספר המדווחים על עוני הוא נמוך הרבה יותר, כאשר הממוצע של אנשים עובדים שדיווחו על קשיים במדינות ה-OECD הוא 25 אחוז. חלק מהעוני בקרב אנשים עובדים בישראל נובע מההעסקה הנצלנית של עובדי קבלן שהיא נפוצה כאן, אבל חלק לא מבוטל מהבעיה נובע מיוקר המחיה שבגללו פרצה המחאה.

אי שוויון, עוני, ופגיעה ביציבות ובצמיחה

ההשקעה הנמוכה של המדינה בחברה, הבעיות הקשות בשוק העבודה ויוקר המחיה מובילים לאי שוויון, עוני ולבסוף פוגעים גם בפרודוקטיביות של המדינה. מדינת ישראל הפכה להיות אחת מהמדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המערבי, כאשר על-פי מדד IHDI של האו"ם שבוחן אי שוויון בהכנסה, בבריאות ובחינוך, אי השוויון בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי.

גם מדד ג'יני וגם מדד IHDI מעידים על כך שאי השוויון מתקרב לאי שוויון שקיים במדינות עולם שלישי, וחשוב לזכור שאי שוויון ועוני ברמה שאליה הובילה אותנו הממשלה פוגע גם בצמיחה הכלכלית ומערער את היציבות השלטונית. הציבור צריך לעשות סוף למדיניות האנטי חברתית של הממשלה והדרך היחידה לעשות זאת היא לצאת שוב לרחובות ולדרוש צדק חברתי והגדיל את המעורבות הפוליטית של האזרחים.