אקטואליה, נוסטלגיה או ציפייה

בעוד כשבוע וחצי נסב סביב שולחן הסדר. השבת, היא שבת הגדול, נוהגים בקהילות רבות לקרוא חלקים מההגדה של פסח. אנו הולכים ומתקרבים ללילה הגדול של היציאה לחירות, אולם רגע לפני כן דומה, כי לא תמיד ברור מה ליל הסדר מבקש להביע.

לכאורה, התשובה פשוטה: זכרון העבר והכרת תודה לה' על ניסי העבר. תשובה זו היא קשה, מפני שלא לכל עבר יש ערך נצחי המחייב את זכירתו. חשוב לזכור את העבר כל עוד הוא משמעותי בהווה, כל עוד הוא אקטואלי. זכרון עבר שאיבד את משמעותו העכשווית, הוא לא יותר מאשר נוסטלגיה. לאור זאת עלינו לבחון, מהי יציאת מצרים עבורנו. האם מדובר בעבר שיש לו משמעות אקטואלית, או בעבר שחלף והלך מן העולם?

יציאת מצרים פתחה לפני אלפי שנים בפני עם ישראל את השער אל החירות, אבל לאחריה באו תהפוכות רבות ששללו אותה מאיתנו. לאחר שיצאנו ממצרים ונכנסנו לארץ ישראל, גלינו פעמיים מארצנו. לכאורה כל ההישגים של יציאת מצרים, נמחקו בגלויות שבאו לאחר מכן, ובמיוחד בגלות האחרונה שארכה אלפיים שנה.

"מה הועילה לנו היציאה ממצרים?"

תובנה זו הכבידה על קיום ליל הסדר בשעות קשות בהיסטוריה היהודית. יהודים שסבלו והתענו בגלות, התקשו להרגיש את המשמעות האקטואלית של יציאת מצרים. שוב אין הם בני-חורין, מאחר שמצרים רק הוחלפה בגולה אחרת: גולת ספרד או גולת גרמניה. הם שאלו את עצמם מה הטעם להסב בליל הסדר ולהודות לה' על יציאת מצרים, אם בנקודת הזמן בה הם נמצאים הם משועבדים שעבוד קשה. הד לתהיות אלו מצאנו בכתבי המהר"ל: "יש מקשים מה הועילה לנו היציאה ממצרים, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, מאי שנא [מה ההבדל] מלכות מצרים משאר מלכויות?!" למרות שאת זהותם של ה"יש מקשים" אין המהר"ל מגלה לנו, סביר להניח שמדובר בקושייה שביטאה רחשי לב של רבים בתקופתו.

על-מנת לצאת מן המבוך המתואר, הוצעו כמה דרכי מילוט, ביניהן הפניית המבט מן העבר אל העתיד. אם העבר חלף, הרי ניתן להתמקד בציפייה למה שעוד יבוא, או בלשון ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כך הפך ליל הסדר ללילה של כמיהה לחירות ולעתיד טוב יותר. מאחר שמושג החרות כולל מרכיבים שונים שטרם הושגו, מוצאים רבים רלוונטיות גם בימינו לכמיהה לחירות מלאה: חירות רוחנית, נפשית, מדינית, סוציולוגית, פסיכולוגית, פדיון שבויים (חיילי צה"ל ויהודים בארצות ערב) ועוד. ישנם כאלה המוסיפים לליל הסדר משמעויות אוניברסליות, כגון: גאולת האנושות מכל שעבוד, שחרור מכל סוג של דיכוי ושלילת זכויות. בכך עבר הדגש מ"חופש מ..." ל"חופש אל..." (מונחים שפיתח הפסיכולוג אריך פרום).

לכאורה הכל טוב, יפה ומקובל, אולם עלינו לשאול את עצמנו, האם ליל הסדר בעיקרו הוא באמת כמיהה אל העתיד. האם אין לליל הסדר משמעות פשוטה ובסיסית של הודיה לה' על ניסי העבר? האם אין בהטיית המשקל מהעבר אל העתיד משום סילוף משמעותו המקורית של החג? מה גם שעיקרה של ההגדה עוסקת בעבר? ואם כך שבה ועולה שאלת המהר"ל: "מה הועילה לנו היציאה ממצרים, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, מאי שנא מלכות מצרים משאר מלכויות?!"

"דבר מקרי לא יבטל דבר עצמי"

משיב המהר"ל: "ודברי הבאי [הבל] הם. כי כאשר יצאו ישראל ממצרים, קיבלו את הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם עם שעבוד במקרה". המהר"ל מבחין בין המהות לתופעות המקריות. ביציאת מצרים הוגדרה מהותנו - מהות של בני חורין. מהות זו נקבעה בנפשנו ומאז ועד עתה יש לנו תודעה פנימית של בני חורין, מהות שכל הגלויות לא יוכלו לעקור.

מכוח אותה חירות פנימית החזקנו מעמד בגלות הארוכה. לא התייאשנו, לא ויתרנו ולא נשברנו, אלא ייחלנו לגאולה, לקיבוץ גלויות, לבניין ירושלים ולצמח דוד. כך הצלחנו לשרוד אלפי שנות גלות, לחלוף על פניהן ולשוב לציון. מהות זו נחרתה גם בדפי ההיסטוריה של עם ישראל. הקניית הכוח המיוחד הזה הייתה ביציאת מצרים, שם נתן הקב"ה לעם ישראל את "הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם".

ההנהגה האלוקית העניקה לנו ביציאת מצרים את החירות הלאומית וסופה להוביל אותנו אליה. הגלויות הן "מקרה", משברים חולפים, נפילות זמניות. דינה של הגלות - כמו כל אירוע מקרי - הוא לחלוף ולעבור, וכל זה נקבע ביציאת מצרים. מכאן שגאולת מצרים איננה נוסטלגיה. היא גם לא נמחקה בידי הגלויות שבאו אחריה. יצאת מצרים היא הווה חי ופועל הדוחף אותנו אל הגאולה, אל החירות הרוחנית והלאומית המלאה. בעת שנסב לשולחן הסדר ונעסוק ביציאת מצרים, ראוי שנדע כי איננו עוסקים באירוע מהעבר הרחוק שהתרוקן ממשמעותו בשל תהפוכות ההיסטוריה. אנו עוסקים באירוע אקטואלי שממשיך וימשיך להשפיע עלינו, על נפשותינו ועל ההיסטוריה העכשווית והעתידית של האומה הזאת.