לשנה הבאה בני חורין באמת

בקראנו את "ההגדה של פסח" השנה נקרא ברגש רב את המשפט "הַשתָא עַבדֵי (השנה עבדים), לַשנה הבאה בנֵי חורין". נחשוב וגם נעשה הכול למען היותנו מכאן ואילך בני חורין באמת.

לכאורה אמירה זו מתמיהה: ההגדה חוברה כשבני ישראל היו בגלות, והם ציפו כל שנה להיות בני חורין: הם קיוו לחזור להיסטוריה ולחיות שוב כעם שיש לו טריטוריה והוא ריבון על אדמתו. ואכן, בדורנו חזר העם היהודי למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות, חזר להיות בן-חורין באדמתו. לכאורה האמירה "לשנה הבאה בני חורין" מופרכת היא לעם היושב בציון, והיא נכונה רק ליהודים הפזורים עדיין בגולה.

"הלילה הזה כולנו מסובין", כתוב בהגדה. אנו מתבקשים בקריאת ההגדה לשבת כשאנו "מסובין", ממש להתרווח כבני חורין ולהישען על כסת, לא לשבת סגורים וקפוצים כעבדים. אנו נקראים לסגל לנו מנהגים של בני חורין. והיום כשאנו יושבים בארצנו, ממש "עם חפשי בארצנו", ואיננו חיים עוד בגלות, עלינו לעשות את חשבון נפשנו: האמנם בני חורין אנו?

הציונות מאז צמיחתה לא הייתה רק בשורה של שחרור מדיני, לא רק קריאה לעצמאות וריבונות על אדמתנו, אלא שיבה אל הארץ הקדומה. ובו זמנית, היא קמה גם כפתרון רוחני, כתשובה לשאלת הזהות היהודית בשעת משבר קשה. היא קמה כבשורה של שיבה גם אל השפה הקדומה, השפה העברית. הציונות קראה ליצירת זהות עברית חדשה. עלינו לבחון היום האם זהותנו היא אכן למען ביתנו שלנו, או שאנו הולכים ונעשים במעשינו וביצירתנו סניף של זהויות תרבותיות אחרות המשתלטות עלינו ועל הוויתנו?

ניתקים מזהותינו העצמית

הכפר הגלובאלי הולך ומשתלט על התרבויות הייחודיות הקטנות, ואנו הולכים ומתרחקים מתעודתנו, משפתנו ומיצירתנו המקורית. כדי להיות בני חורין באמת, עלינו לשמור על זהותנו המקורית, על העצמאות התרבותית שלנו. אם נמשיך בלי משים את כניעתנו לכפר הגלובאלי, עבדיו אנחנו, עבדי הזמן הגלובאלי. אם נמשיך כך, אנו הולכים וניתקים מזהותנו העצמית. אם נמשיך להיות עבדיו של הכפר הגלובאלי על שפתו ועל תרבותו, עבדים אנו, גם אם לא קיבלנו תעודה רשמית המכריזה על עבדותנו. רוב העמים, שהזדהו עם תרבויות כובשות נעלמו מן ההיסטוריה, נעלמו בהדרגה. עמי הקדם (חיתים, חיווים, יבוסים, גרגשים, פלישתים וכיו"ב) לא התאבדו בצורה קולקטיבית ובהחלטת מודעת: הפרטים (כיחידים!) הלכו אחר הקסם הזר ונעלמו אחד אחד ובאין רואה.

כשבאו לכאן העליות הראשונות, לאחר פרוץ המהפכה הציונית, שרנו בתמימות רבה: "פה בארץ חמדת אבות/ תתגשמנה כל התקוות/ פה נחיה ופה ניצור/ חיי חופש חיי דור/ פה תהא השכינה שורה/ פה תחיה גם שפת התורה". והיום, בערבו של פסח חג הגאולה, עלינו לשאול: האמנם?

רבים בתוכנו מקימים פיגומים, קומות שלמות וגם בניינים עבור תרבויות זרות, ולא עבור תרבותנו שלנו. הם חיים מתוך תחושה שהם בני חורין, אך לאמיתו של דבר מרגע שהם הולכים וניתקים ממהותם העצמית, עבדים הם. עבדי עבדים לזהויות אחרות.

אנו חיים בעידן שבו התרבות העברית נמצאת בנסיגה. פרומיל מהתקציב הלאומי מושקע בתרבות. מנגד, יש התחזקות הכפר הגלובאלי בזהותנו. הנוער מחובר היום לאינטרנט, לשפה האנגלית, לתרבות הגלובאלית. אין לו מחויבות לתרבותו שלו. זה אינו פרט שולי, עבורנו התרבות היא המולדת, וזו שאלה של קיום.

הכפר הגלובאלי מאיים היום על זהותנו העברית. אם ניבָּלע בכפר הגלובאלי נשכח את זהותנו המקורית. כל תרבות נבנית מדו שיח עם תרבויות אחרות, אך היום הכפר הגלובאלי מאיים על כל התרבויות הקטנות והייחודיות, ועבורנו זו שאלה של קיום.

זו הנקודה הכי משמעותית שעלינו לזכור בליל הסדר שבו אנו מגידים את ההגדה: "עבדים היינו, עתה בני חורין". מדי שנה אנו שרים זאת ברגש רב, ואף מכפילים את המילים, כדי לשכנע את עצמנו שאנו בני חורין.

כל אחד מאתנו במוּצב שלו חייב לעשות את כל מה שהוא יכול להצלת תרבותנו, שפתנו, לשמירת הרציפות של זהותנו. לשנה הבאה נהיה בני חורין באמת.