האתיופים בישראל סובלים מאפליה ממסדית ותרבותית, כאשר חלק מהאפליה נסתר וחלק גלוי. משיחות עם האתיופים במאהל המחאה שלהם בירושלים, עולה תמונה עגומה של החברה הישראלית, שהפכה לחברה גזענית וצבועה שפוגעת במיעוטים החיים בקרבה. האתיופים שמוחים היום מול משרד ראש הממשלה זועקים את זעקת העדה שלהם, שאיבדה את האמון בחברה, בפוליטיקה ובממסד הישראלי, ולמרבה הצער אין מי שיקשיב לכאבם.
לא רק שהממסד והציבור הישראלי לא מזדהים עם הכאב הזה, ישנו גם ניסיון מכוער של הממסד להשתיק את המוחים ולחסל את המחאה באמצעים כוחניים. הניסיון של המדינה להרוס את המאהל ולהשתיק בכך את המחאה של האתיופים, הוא ניסיון מכוער, ובכל מדינה מתוקנת האזרחים והמדינה היו יוצאים לרחובות ולא היו מאפשרים פעולה כזאת אלימה.
אפליה תרבותית
הבעיה הכי גדולה של האתיופים היא האפליה והגזענות התרבותית, שמושרשת עמוק מאוד בחברה הישראלית. ישראלים רבים לא מתביישים ומתבטאים בצורה גזענית מפורשת נגד האתיופים, כאשר הם מערערים על יהדותם ומכנים אותם במילות גנאי. "כושים", "מסריחים", "מביאי מחלות", "נוצרים" - הם רק חלק מהגינויים שבהם נעשה שימוש כנגד אתיופים, כאשר הציבור הישראלי עושה באופן גלוי דה-לגיטימציה לתרבות האתיופית ולמנהגים האתיופיים. לא רק שהציבור הישראלי לא מנסה ללמוד ולהכיר את התרבות והמסורת האתיופית, ישנו ניסיון ברור לחסל את התרבות והמסורת הזאת רק בגלל שהיא שונה מהתרבות והמסורת שהתפתחה כאן בארץ.
חמורה יותר מהאפליה התרבותית הגלויה בחברה הישראלית היא האפליה התרבותית הנסתרת כלפי האתיופים, כי בה קשה יותר להילחם מאחר שהיא בלתי-נראית. אתיופים רבים טוענים שלמרות שיש להם חברים ישראלים ושהישראלים כביכול מפגינים כלפיהם אהבה, מדובר באהבה צבועה שמאחוריה מסתתרת הרבה פעמים גזענות. "ההורים של החברים הישראלים שלי אוהבים אותי וחושבים שאני חמוד, אבל הם בחיים לא יסכימו שאני אתחתן עם הבת שלהם", אמר אחד האתיופים שיושב במאהל. חיפוש עבודה זו אפילו משימה יותר קשה לטענת האתיופים במאהל, שמספרים סיפורים על כך שמהרגע שרואים שהם אתיופים הסיכוי שלהם לקבל עבודה פשוט לא קיים.
אפליה מוסדית
האפליה התרבותית מלווה גם באפליה מוסדית, כאשר המדינה בעצמה מחוקקת חוקים ופועלת בצורה שמפלה את האתיופים ופוגעת בזכויות שלהם. "למה כל אדם שרוצה להתחתן פונה לרבנות ליד הבית שלו, אבל כל האתיופים צריכים להגיע לרבנות בתל אביב כדי לבחון האם הם יהודים", שאלה אחת ממנהיגות המחאה. "מדוע המדינה מגבילה את מספר האתיופים שיכולים לשבת בכיתה אחת? האם זאת לא גזענות?", שאלה אתיופית אחרת.
האפליה והגזענות האלו הן של מוסדות המדינה, שמושפעים מהאפליה התרבותית ולכן מתייחסים לאתיופים כנטע זר בחברה הישראלית. האתיופים לא זוכים לייצוג הולם גם במשרדי הממשלה, לא זוכים לייצוג הולם בפוליטיקה, וגם האפליה המתקנת שאמורה לעזור לאתיופים, לא נעשית בצורה מספקת, כדי באמת לעזור ולשקם את מצבה של העדה האתיופית. בממסד, האפליה ברובה אפליה סמויה, ולכן אל מול הממסד קשה אפילו יותר לאתיופים להתמודד והם לא ממש יודעים כיצד לעבור את החסמים שהחברה הישראלית מציבה בפניהם.
אפליה אפילו במחאה
אוהל המחאה של האתיופים יושב ליד בית ראש הממשלה כבר חודשיים, וכמעט אין מי שמתייחס למחאה הזאת ברצינות. מעט מאוד כתבות נכתבו על המחאה, פוליטיקאים מעטים הגיעו למאהל, ואין ממש סיקור תקשורתי של זעקת הקהילה האתיופית. מנהיגי העדה ועשרות פעילים ואזרחים מהעדה האתיופית פוקדים את האוהל כל יום ומנהלים דיונים כיצד להתמודד עם הגזענות והאטימות של החברה הישראלית, אבל אין מספיק כתבים שבאים לסקר את המתרחש. בנוסף לסיקור המועט שמקבלים האתיופים ביחס לסיקור של מחאות אחרות, נשאלת השאלה מדוע פתאום אסור למחות במקום שבו יושבים האתיופים, כאשר לאף אחד בעירייה או בבתי המשפט זה לא הפריע שמשפחת שליט ישבה באותו מקום במשך למעלה משנה.
לאתיופים אין ברירה והם חייבים להמשיך במאבק שלהם הן כדי להילחם באפליה הגלויה והסמויה, והן כדי לחסל את הגזענות הממסדית והתרבותית שהשתלטה על החברה הישראלית. כולנו חייבים לחזק היום את ידם ולהתייצב לצידם במאבק.
