יום הזיכרון הנה זה מתחיל. צפירות זיכרון. טקסים. נאומים. מילים גדולות. פנים חתומות. עיניים מאיימות. משואות. נרות זיכרון. מישהו נפל. עילפון. הכל מתנהל כשורה, לפי הספר, לפי הסדר, בסדר מופתי. כל השחקנים על המגרש, וכל אחד יודע היטב את תפקידו. תרגלנו את זה כבר 63 פעמים, וכל שנה זה עדיין מצליח לגעת בנימי הנפש. "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול, והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם".
על הבימה המרכזית, נושאים נאומים ברצף, אחד אחר השני כל רמי המעלה. כל אחד מערבב את המילים בסדר קצת שונה, וכולם ממלמלים את אותו הדבר בדיוק. אבל אז מגיע תורו של ראש הממשלה. והוא מסיט מיד את הדיון לרווח הפוליטי שלו מהאירוע. הנאום שלו שזור בפנינים שחורות של פחד ואימה. אותן הפנינים שהביאו אותו למשרד ראש הממשלה על חשבון הטרור. "לעולם לא עוד" מקבל השנה שוב את התפנית האירנית. ראש הממשלה יזכיר לנו מה קורה לעם שלא קם ומגן על עצמו, והוא יעשה זאת לא משום שאנחנו לא חרדים מפני אירן אטומית, אלא משום שזה ממצב אותו בתור "הראשון שידע".
שנאת השונה
שום אדם לא קם על אדם אחר להרגו אלא על דבר אחד בלבד, על היות האדם האחר שונה ממנו. האנושות נגועה במחלת הפחד מאז היווצרותה. האדם שונא את השונה. הלבן פוחד משחור, והשחור פוחד מן הלבן. הטוב דוחה את הרע, והרע דוחה את הטוב. הגבוה שונא נמוכים, והנמוכים שונאים גבוהים. היהודים, המוסלמים, ההומואים, העשירים, הערבים, הרוחניים, הנאורים, החשוכים, הכוחניים, החסידים, הצודקים, הצדקנים...
הפחד מלבה שינאה, השינאה מלבה פחד, ושתי האנרגיות הללו מקיימות זו עם זו מחול מטורף על בימת ההיסטוריה העקובה מדם, בעידודן של ממלכות הטכנוקרטיה של הרוחניות האנושית - הדתות. "הקם להרגך, השכם להרגו", "עין תחת עין ושן תחת שן", ומצפון תיפתח הרעה, ומדרום, וממזרח וממערב, הרעה בדרך, תהיה ערני, האדם השונה בדרך אליך והוא נחוש בדעתו המאיימת עליך אז אל תצא פראייר - השכם להרגו. הדת הולידה את הראשונים לציון, והפוליטיקה הולידה את הראשונים לדעת. אלה מספקים עילה להרוג, ואלה מספקים את הכלים להרוג. מחול המוות מתכונן למערכה נוספת של הקזת דם, והפעם - דמך שלך.
שואת השונה
שואה היא אירוע הכחדה המוני, וההיסטוריה רצופה במקרים כאלה. אנחנו אוהבים את השואה שלנו, כמו שאנחנו אוהבים את "עם לבדד ישכון", ואת הנרטיבים של "אין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים", וכמובן, את הזוכה במצעד פזמוני הפחד של כל הזמנים: "אין עם מי לדבר!".
השואה שלנו הופכת אותנו למיוחדים. כמיוחדים, יש לנו זכויות יתר. כמו הילד שהוריו רצים לרופא להוציא עבורו אישור על היותו איטי, על-מנת שיהיה לו יותר זמן בחינות, אבל אם תגיד להורים האלה שיש להם ילד איטי - דמך בראשך!
הפרדוקס האנושי הוא שאנחנו אוהבים להיות שונים כי זה מייחד אותנו, אבל שונאים את השונה כי זה מה שמאחד אותנו. ועכשיו לך תבחר: רוצה להיות שונה ומיוחד, או שונא ומאוחד? אנחנו אוהבים את האויב שלנו כי הוא מאחד אותנו וגורם לנו לראות את הדומה "בינינו", והשונה "בינינו לבינם". אנחנו מפרידים את עצמנו מן האנושות על בסיס דת, גזע, מין, לאום, מצב כלכלי, השכלה, אופנה, דגם אייפון, סושי או קובה, ואז מתפלאים שהוויכוח על אלוהים או אללה הופך לאיום של נאסראללה, והפרופגנדה של "ישראל היום" מייצרת מציאות של איומי אטום.
יום הזיכרון לשונא ולשונה
בשעה 20:00 בערב תישמע הצפירה, והיא תכניס את יום הזיכרון לשואה ולגבורה אל הציבוריות הנגועה בפחד שתורגם לשנאה. אני אצפה בטקס, כמו בכל שנה, ובעת שיעלו הנואמים הנכבדים ויפלטו את המילים השחוקות הקבועות, ובעת שביבי יטה את מצפן הסכנות הפרטי שלו מזרחה כדי לקטוף קולות מכל ארבע רוחות השמיים, אני אנסה לדמיין את הפחד שנוטעים מנהיגים אחרים במי שאמורים על-פי התסריט הזה להיות האויבים שלי.
אני אראה את
אחמדינג'אד המסוכסך עם חמינאי ופוחד על התחת שלו אז הוא מפחיד את האירנים, ואני אראה את אבו מאזן שלא היה לו שום סיכוי מול ביבי בתפקיד גדול מפחידני הדור עם תהליך שלום שהפך ל-piss process, ואני אראה את המצרים שמתים מפחד שהשלטון הבא שלהם ימכור אותם לישראלים בשקל דרך צינור הגז כמו שעשה להם מובראק, ואני אראה את הסורים שנטבחים בעשרות אלפים והעולם שותק מולם בחיוך ציני כי אין להם נפט, ואני אראה את הישראלים שמדממים מול הטרור הכלכלי והבריגדות של השוק החופשי, ואני אראה את המיליונים שנטבחו ועודם נטבחים בכל פינה בעולם רק משום שהם שונים ולכן יש להם שונאים.
בשם השונה שאינו שונא
את הקרדיט על הסיפור הבא אני חייב לחברי בפייסבוק, שמפאת קוצר הזמן לא הספקתי לקבל את הסכמתם לפרסם את שמם, אבל דרכם התוודעתי לסיפור הזה. בבית ספר "קדמה" בשכונת התקווה בתל אביב, ביום השואה של שנת הלימודים 1995 הקריא ניצול שואה את הטקסט הבא, שנכתב על-ידי סמי שלום שטרית, והודלקה אבוקה שביעית לזכרם של ה"לא יהודים" (צוענים, הומואים, ואחרים), שנספו/הושמדו גם כן - "אנו יהודים בני הדור השלישי לתקומה ועצמאות, מבקשים בדחילו ורחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.
לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזכיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל חברת בני אנוש ובכל זמן.
אין אנו מתכוננים חלילה להמעיט בכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסיה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת. אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ואחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות".
מילה אישית
משורשיה של המשפחה שלי באירופה נותרו אודים עשנים ששרדו את מחנות ההשמדה, בסה"כ 5 מדור הניצולים. הם הקימו כאן משפחות למרות הפחד והשנאה. אני מתנצל מראש בפני מי שהמאמר הזה נוגע בו באופן שמערער את הנגיעה האישית שלו לשואת היהודים באירופה.
כל אדם מגיב אחרת לחוויות, וכל אדם לומד לקח אחר מכל אירוע. הלקח הפרטי שלי הוא ששוני מוליד פחד, פחד מוליד איבה, ואיבה מולידה הרג. את יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני עובר בקושי רב בהיבט האישי-פרטי, אבל עדיין מרגיש מחוייב לצו מצפוני באופן אישי-ציבורי.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
