נכון, זה החוק. אבל מה עם הצדק?

אתה קורא את פסק הדין בעניינה של חולת הסרטן ניצה יעקב, ואינך יודע האם להתרגז או להתפלץ. נכון, הכל חוקי. נכון, הכל בדיוק כפי שצריך להיות. נכון, מדובר בכספי ציבור. ובכל זאת: זה כל כך לא צודק, שזה זועק לשמים.

נזכיר את העובדות. יעקב היא חולת סרטן עם נכות של 60% ואם לבת שגם היא חולת סרטן. במקום לשכב בבית ולרחם על עצמה, היא לקחה את עצמה בידיים והתחילה לעבוד. קיבוץ עין המפרץ נהג ברוחב לב ופתח עבורה חנות ליד שנייה, שם היא עובדת כמה שעות ביום. אבל אז התברר שהיא עבדה יותר מדי: 4.5 שעות ביום במקום 4.3 שעות ביום. העונש שלה: שלילת גימלתה, בסך 1,600 שקל בחודש.

כאמור, זה החוק וחובה לקיימו. ודאי שאם יעקב הייתה מקבלת, היו באים עוד חולים - לא עלינו - ומבקשים את אותה גימלה. לזה 1,500 שקל, ולזה 1,950 שקל, ולשלישי 2,120 שקל - והכל מקופת הציבור. בית המשפט צריך לדון לפי החוק והפסיקה ולא לפי רגשותיו, שאחרת - אין לדבר סוף. הכל נכון.

אז למה יש תחושה כל כך קשה למקרא פסק הדין הזה? למה יש תחושה שמדובר בגישת "יקוב הדין את ההר", שלפי חז"ל היא שגרמה לחורבן הבית השני? למה מתגנבת ללב ההשוואה לחוקים האכזריים של סדום ועמורה? האם זה רק הלב היהודי הרחמן? האם זו רק תחושה של צדק שנסוג מפני הדין, של היציב הגובר על האמת?

אולי זה משום שהביטוח הלאומי יכול היה לפתור את הבעיה בצורה הרבה יותר אנושית: להעמיד את יעקב בעדינות על כך שהיא עובדת קצת יותר מדי, להציע לה לעבוד רבע שעה פחות מדי יום וגמרנו. אולי משום שהביטוח הלאומי נהג בחוסר רגישות מופלג, כאשר לא הסתפק בביטול הגימלה קדימה אלא גם תבע החזר שלה שישה חודשים אחורה. אולי משום שכאשר ראה הביטוח הלאומי שיעקב פונה לבית הדין, הוא לא מצא לנכון להגיע איתה לפשרה.

יש מקרים בהם בתי הדין קובעים - או לפחות ממליצים - לתת גימלה או קיצבה לפנים משורת הדין. מוזר מאוד שהשופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור עמי בריל ואלי אליהו לא מצאו לנכון להציע זאת במקרה הנדון. הרי אם יש מקרה בו מגיע, ממש מגיע, לפנים משורת הדין - זהו המקרה. אישה שעושה כל מאמץ להתגבר על מחלה קשה, שמתמודדת עם מחלה קשה של בתה, ושבסך-הכל עבדה קצת יותר מאשר התקרה המזכה בגימלה. אם לה לא מגיע - לא ברור למי כן.