עדיין לא התאוששתי מהצגת הבכורה החגיגית שהתקיימה אמש לסרט 'מדורת השבט' בסינמטק תל אביב. מאות אנשים צבאו על הפתח וכמעט רמסו את הכרטיסן האומלל. נכון, שכמות האנשים שזרמה לאולם הצביעה על הסקרנות העזה והרצון לצפות בסרט שגרף את כל המועמדויות בכל הקטגוריות (13) בתחרות על פרס האוסקר הישראלי.
אבל יש גם משהו צורם וסר טעם לראות אנשים קשישים וקשי יום שהתדפקו על הפתח ונאמר להם שהאולם המלא ושיחזרו כלעומת שבאו. כמאה איש, ואני לא מגזימה, מאה איש לפחות עמדו בחוץ עם כרטיסים והזמנות לסרט ולא יכלו להיכנס.
הייתי בלא מעט הקרנות בסינמטק תל אביב, גם כאלה שהותירה כמה אנשים בחוץ, אבל בסוף תמיד איכשהו הפלונטר הסתדר ומי שהיה צריך להיכנס נכנס בסוף.
נראה ש'מדורת השבט' השאירה כוויות אצל די הרבה אנשים והותירה אותם כועסים, המומים ופגועים. אין לי מושג מי אחראי ל'פאשלה' (משרד יחסי הצבור שארגן את האירוע ושלח יותר מדי הזמנות?), אבל לא יתכן שבהצגת בכורה לסרט - מיכאלה עשת, השחקנית הראשית, תישאר בחוץ.
גם יהודה לוי שמשחק בסרט מצא עצמו מבקש שיאפשרו לו להיכנס. שלא לדבר על אנשי צוות והורים קשישים של שחקני משנה שהגיעו מקרית מלאכי ומקומות נדחים אחרים. הם התחננו שיתנו להם לשבת על המדרגות, לעמוד. אבל את כולם שילחו הביתה. איך קורה כזה דבר? לא ברור לי.
אבל הסיפתח הצורם לא פגם בהנאה הצרופה שלי מהסרט. יוסי סידר כמו בסרט הקודם שלו 'ההסדר', פורש גם כאן את אורחות החיים של הציונות הדתית ומה שקורין הווי המתנחלים. הוא מתאר דרך מאבקה של אלמנה (מיכאלה עשת הנפלאה), אם לשתי בנות מתבגרות (חני פירסטנברג ומאיה מרון המקסימות) המנסה להתקבל להתנחלות חדשה אבל נחשבת חריגה כי אין לה 'בן זוג', את הצורך שלנו בהשתייכות ל'שבט', את היתרונות בהשתכשכות המשפחתית המלוכדת הזאת ואת המחיר שאנו משלמים על כך.
נכון שזה קורה בהתנחלות דתית אבל הקודים הם אותם קודים בכל מקום. האלמנה הנוגה מוכנה לצאת לבליינד דייטים כדי שתמצא בן זוג ותתקבל להתנחלות. היא פוגשת את יהורם גאון המגלם כאן חזן מפורסם וגרוטסקי (תפקיד קטן ומעולה), ואת איבגי, שמשחק רווק בתול בן 40 פלוס, מזרחי, איש פשוט וטוב לב שלא שייך לקבוצה העליתיסטית והיהירה של המתנחלים. גם אסי דיין מעולה בתפקיד מוטקה מזכיר הקבוצה.
יוסי סידר, שגדל באחת ההתנחלויות, משרטט בקוים עדינים וברגישות, ביד אמן ממש, את מערכת היחסים בין האם לבנותיה, הבנות המתבגרות ועולמן, האם ומחזריה, האם והקבוצה.
ספור קטן, שלא נגלה את עלילתו, רגיש, מלא הומור ושחוק ודמע.
יופי של סרט. לרוץ לראות.
אחר כך בפואייה פגשנו את הבמאי, יוסי סידר, את אורי אורבך, עירית לינור, אלון גרבוז, דוד ליפקינד, ריקי גל, מיכאלה עשת, חני פירסטנברג, מאיה מרון, עידית טפרסון, נתן דטנר, דני ונעמי סנדרסון, יהודה לוי, טינקרבל, לוסי דובצ'ניק, בטי וקווי, יגאל שילון, יוחנן צנגן ועוד.
