אינני נמנה עם צרכני הטלוויזיה הכבדים, והאמת היא שמעולם לא הייתי. אני חי בתחושה שממש חבל לבטל זמן תורה בגלל שטויות. ערוצי הטלוויזיה המסחריים היו מחוץ לתחום, כמעט לחלוטין. במקום אופרות סבון מטופשות, תוכניות ריאליטי בלתי ראויות, לפי טעמי כמובן, ומיני תוכניות "מקוריות" אחרות, לא ממש עשו לי את זה.
יגידו הבריות שמשהו אצלי לא בסדר, אולי אפילו סוג של בוז או יהירות של "אשכנזי" מתנשא! לא ממש. ניסו לשכנע אותי שישנן תוכניות בישול נהדרות, הרפתקאות שרק יחידי סגולה מסוגלים לעמוד בהן, תחרויות יופי מכוערות ונלעגות הכובשות את המסך הקטן. שום ריגוש! נכון שחטאתי מידי פעם בצפייה בחדשות או תוכניות העוסקות בתחומים הקרובים ללבי, אך בהחלט ההיצף לא היה היסטרי.
אודה שלעמים אף הרגשתי רגשי נחיתות זמניים ואף טורדניים כשבסביבתי כולם עסקו בפרשנות ערה על דמות כזו או אחרת שבתוכנית ריאליטי, אך מעבר לכך ממש לא סבלתי. אני מעדיף סרט טוב על פני תוכניות המנסות למכור תחתוני תחרה או מאכלים, ולפעמים, רחמנא לצלן, אף דברים יותר אינטימיים.
הרייטינג הוריד את 'מהיום למחר'
הייתי "מכור" לתוכנית יומית בת חצי שעה שבהחלט הסבה לי הנאה מרובה, חצי שעה של גוט - טיים: "מהיום למחר", תוכנית אקטואליה משובחת, עניינית, ושלושה מנחים מצוינים, מלומדים ומקצוענים:
דוד ויצטום,
אורן נהרי וענת שרן. כן, המדובר בתוכנית של הערוץ הראשון ההוא שאוהבים נורא לרדת עליו, ועוד בשעה 23.45. התארחו בה, למרות השעה המאוחרת, מיטב המחות בתחומי הדעת השונים, אומנים, סופרים, שחקנים. פינה מיוחדת הייתה פינתה של שרי רז, פינת הקולנוע. ביקורתיה היו משובחות. הצמד - ויצטום - נהרי עשה נפלאות. שני אנשים משכילים ומלומדים, מדברים בנועם ונימוס ולא בהתלהמות. מנהלים דיונים קצרים על עולם ומלואו ומצליחים לעורר עניין. אבל אויבם המר, הרייטינג, הוריד אותם מן המסך. הנמוך, הצעקני, הגס ניצחו את ה"מעונב", את המעמיק. מי צריך לשמוע ביקורת על ספר חדש ומעניין או סרט שזה עתה יצא, או כנס מדעי בתחום זה או אחר, כשבערוצים המתחרים אפשר לקבל "צהוב" ובכמות מספקת?
קיומו של ערוץ ממלכתי הוא הכרח. מי שרוצה בהרס הערוץ הראשון בז לעיקר. אין לי טענות כלפי אלה אשר נהנים מתוכניות ריאליטי או כל תוכנית אחרת. כל אחד וטעמיו, כל אחד וסקרנותו. ואם כך, אז גם לאנשים כמוני הנראים אולי דקדנטים, "עתיקים" או מיני כינויים בלתי מודרניים בעליל, גם לנו מגיעה פינה קטנה, אפילו בת חצי שעה בלבד, כדי ליהנות מצפייה בטלוויזיה.
אני מודע היטב לכך שדברי אלה לא ישנו דבר. התוכנית האהובה עלי, ככל הנראה, לא תחזור במהרה. ואולי בכל זאת יש לראות את חצי הכוס המלאה: אולי בהזדמנות הבלתי חגיגית הזו, אצליח להיגמל לחלוטין מצפייה בטלוויזיה. פה ושם סרט או ממש תוכנית מעניינת, מספיקים בהחלט כדי להסב תחושה טובה. נמצא את הדרך למלא את החסר.
נדמה לי שבתקופה האחרונה התחלפו מנהלי
רשות השידור. אינני מצוי בפרטים, אך יתכן שזו התוצאה של השינויים ה"מבורכים".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
