חקיקת העבודה בימינו והמקורות היהודיים

התנ"ך רואה בסיפור יציאת מצרים לא רק אתוס של שחרור לאומי. זה אירוע מכונן של עם ישראל, השחרור מהעבדות בגולת מצרים מטיל עליו אחריות מוסרית לשמור ולהגן על זכויות אדם עובד באשר הוא ועל קיומו בכבוד, גם אם הוא נקלע למצוקה.

מקורות ישראל עתיקי יומין הם. הם נוסחו לפני למעלה מ-3000 שנה לחברה שבטית וחקלאית ברובה. העולם הרוחני הערכי - המזדקר מחוקים המיועדים לחברה ערב כניסתה לארץ ישראל - חייב להנחות אותנו גם בעידן המודרני, והוא אף עשוי להציל אותנו מעיוות דמותנו הערכית כחברה.

התברכנו בנכסי תרבות יקרים, הרואים בעבודה ערך נעלה - "אָדָם לֶעָמָל יוּלַד" (איוב , ה' 17) גם ספרות התנאים ממשיכה את הערצתה לעבודה ומתייחסים אליה באהבה - "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה" (אבות פרק ב').

ההתייחסות לעבודה זוכה למעלות אידיאיות באמירה באבות דרבי נתן ,פרק א' - "כְּשֵׁם שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה בִּבְרִית ,הַמְּלָאכָה נִתְּנָה בִּבְרִית". ואת הברית הזו מחייבים אותנו מקורות ישראל לשמור מכל משמר.

לפני שהחברה המודרנית פיתחה מנגנונים טובים יותר טובים פחות להבטחת קיומו של האדם העובד , ובמיוחד לאלה שלא שפר גורלם, הייתה זו מסורת ישראל, שהניחה יסוד איתן לחברה המאופיינת בסולידאריות חברתית.

למסורת ישראל שמורות זכויות רבות בקידוש הדאגה לנצרך בחוקי לֶקֶט , שִׁכְחָה וּפֵאָה (פרשת קדושים , ויקרא י"ט 10). המטרה הנעלה ש"לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּוֹ אֶבְיוֹן" (דברים ט"ו 11).

את החובה לעזרה לחלש ולנזקק מעלה הרמב"ם לדרגת קדושה בדרישה מהחברה להקים מערכת פיננסית המבטיחה לחלץ את הנתון במצוקה יהיו אלה יהודים וגם לא יהודים כאחד - "הַמְּפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גּוֹיִים עִם עֲנִיֵּי יִשְׁרָאֵל " (רמב"ם , הלכות עבודת כוכבים פרק י' הלכה ה')

באנגליה בזמן המהפכה התעשייתית, כשנשמעו לראשונה תביעות לתיקונים חברתיים, היוו ההלכות של הרמב"ם דגם להתייחסות - The laws of the Hebrews relating to the poor and the stranger written in Hebrew in the 12 Century by the celebrated Rabbi M . Maimonides

היחס לפועל השכיר, הדאגה לו בוערת כאש בעצמות נביאי ישראל המתריסים מעל כל במה בראותם מציאות , המנותקת מציווי ההלכה המחייבים דאגה לשכיר - "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לְמִשְׁפָּט...בְּעוֹשְׁקֵי שְׁכַר שָׁכִיר ..." (מלאכי ג' 5)

מה שאנחנו רואים כיום כזכות יסוד של העובד להתאגד, הוכר לראשונה בתקופת המשנה בבא מציעא פרק יא בתוספתא - "רשאים הצמרין (טווי הצמר) הצבעין (הצבעים) ...נהיה כולנו שותפים. רשאים החמרין (סבלים הנושאים משאות על חמורים) רשאים הספנים נהיה כולנו שותפים... ".

לשם מה השותפות הזו? זו שותפות להתאגדות כדי לדרוש דרישות מקצועיות או דרישות נזקין. כי המשנה מכירה בכוחו של ציבור מלוכד לדרוש את דרישותיו. מכירה בזכות להשתמש בנשק השביתה כנגד המעביד.

מצער שֶׁהַחֲמָרִין (סבלי משאות על גבי חמורים) יש להם זכות להתאגד באיגוד מקצועי במאה השנייה לספירה בתקופת התנאים, ועובדי קבלן בישראל במאה ה-21 נמנעת מהם אפשרות להתארגן באיגוד מקצועי. ויותר חמור שאיגוד מקצועי כמו הסתדרות המורים אינו מוכן לארגן בשורותיו אלפי מורי קבלן. אסור לנו כחברה להשלים עם קיומה של עוצמת פער זו.

העיון בחוקת התורה מצביע על כך, שאחד הזיכרונות העמוקים של עם ישראל בראשית דרכו, הוא זיכרון היותו עם עבדים בארץ לא לו, בארץ זרה.

יציאת עם עבדים לחרות נושאת בחובה את לידת רעיון החרות, היא גם נושאת בחובה ייעוד , שכל באיה של החברה יזכו להכרה בכבודם וחירותם . מכאן רגישות חוזרת ונשנית ביחס אל הזר , אל האחר - "וְגֵר לֹא תּוֹנֶה כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בֱּאֶרֶץ מִצְרַיִם". (שמות כ"ב 20) וכן "יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶש הַגֵּר, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". (שמות כ"ג 9).

המחוקק המקראי אינו מסתפק רק במילוי החובות אלא דורש מאיתנו לאהוב את הזר שבתוכנו "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י' 19). עם כל המורכבויות של מציאות אוכלוסיה של מהגרי עבודה רבים בישראל כיום, אסור לנו למעוד בהליכה המחייבת לאור התמרור הערכי של התורה - "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם..." (שמות כ"ג 9).

מהפסוק בפרשת "בהר", שקראנו בשבוע שעבר בויקרא כ"ה 54 - "כִּי לִי בֱּנֵי יִשְׁרָאֵל עֲבָדִים... אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אנו עדים לתודעה סוציאלית חזקה, המנחה את הפסיקה בדיני עבודה בתלמוד הבבלי , בבא מציעא י' ע"א - אסור לאכוף על עובד חוזה עבודה , כשהוא חש כי החוזה פוגע בו . כלשון התלמוד, הפועל רשאי לסגת בעיצומה של העבודה - "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ..."

כואב לשמוע התנסחויות של ראשי האוצר, שאין לפתוח הסכמי עבודה. גישה של ראשי האוצר, לה שותפים, למרבה הצער, גם ראשי הסתדרות העובדים, ובעיקר עופר עיני. גישה המנוגדת לערכי מסורת יהודית, שעוצבה לפני מאות רבות של שנים.

התלמוד מכיר בזכותו של פועל לדרוש לסגת מהסכם עבודה , אם התגלה לעובדים כהסכם פוגעני - "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום".

מה שברור לחכמי התלמוד לא ברור למעסיקים ולהסתדרות עובדים כללית מתרפסת בראשות עופר עיני, הנאמנה לגישה, שחוזה עבודה אסור לפתוח, גם אם העובדים חשים שהוא פגע בהם קשות.