כמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות איזה טלפון סלולרי, אם לא שניים-שלושה. החיים הרי כבר לא ייתכנו בלעדיו ובדרך כלל הוא גם ממלא את מקומו של הטלפון הנייח, השוכב לא אחת בבית ככלי-אין-חפץ-בו.
על-פי סטטיסטיקה בלתי-רשמית, מסתובבים במדינה הזאת כ-10 מיליון טלפונים ניידים המצויים בחזקת בעליהם, כשכל אוכלוסייתה של הארץ אינה מונה אפילו שמונה מיליון.
ובכל זאת, הפלא ופלא: במדינת ישראל, שורצת הסלולרים, אין אפילו ספר-טלפונים אחד, שירוכזו בו מספרי מנוייהם. לא יאומן, אבל אף אחת מהחברות הסלולריות, השורצות בימים אלה לרוב, לא מצאה עדיין לנחוץ להעניק את השירות הזה והיא מותירה בכך את המנויים הרבים עם הלשון בחוץ.
מסתבר שגם האינטרנט רחוק מלהושיע. בעוד אתרי החברות הסלולריות גדושים במידע מקיף ומפתה על עוללות הניידים שלהן - הם מתעלמים, משום מה, מפרסום האלפון של בעליהם. גם מי שפונה טלפונית, כמוני, כדי לברר מספר מסוים - חזקה עליו שיעלה חרס בידיו. אז לא זו בלבד שאין בנמצא ספר-טלפונים - גם החברות עצמן דוממות ואינן מוכנות לספק את המידע הנדרש.
הצילו! דברים אלה אינם אמורים, כמובן, באותם טלפונים מסווגים, שבעליהם אינם מעוניינים בפרסום מספריהם ברבים. כבודם של אלה מונח במקומו, ממש כמו של אלה שהם בעלי טלפונים נייחים, המבקשים להישאר בעילום המספר. אלא שמספרם של כל אותם מסווגים בטל בשישים לעומת מספרם של הטלפונים הגלויים. אז למה לא לפרסם אותם?
נכון, אומנם, שהטלפון הסלולרי נחשב לאחת מהמצאות הדור הפופולריות, אבל השירות הניתן עבורו לוקה בחסר ומצוי במרחק של שנות-אור מהמאה ה-21. מאז שיווקו של הנייד, לראשונה בארץ, חלפו כבר שנות-דור. חברת "
פלאפון" הייתה הראשונה לשווקו, ובעגה הרווחת גם הפך שמה לשם נרדף למכשיר הנייד, ממש כמו ש"פריג'ידר" הפך לשם נרדף למקרר, ו"
ג'יפ" לשם נרדף לרכב-שטח.
לא נותר אלא להפציר ב"פלאפון", ב"
סלקום", ב"פרטנר", ובכל אותן חברות הצצות חדשות לבקרים, לקחת את עצמן בידיים ולמלא את החלל החסר הזה, מהר ככל האפשר.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
