היכן הייתם ארבעים שנה?

החברה נגועה במחלת ה"שסעת" כך פתחה פרופ' זיוה שמיר את מאמרה שפורסם לאחרונה מעל שתי במות האחת בכתב העת "כיוונים חדשים" (גיליון 26, יוני 2012, הוצאת ההסתדרות הציונית), ובאחרונה בכתב עת האינטרנטי של אהוד בן עזר.

בפתח הדברים מכריזה פרופ' זיוה שמיר: "שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אומנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית)? איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות, ולהחזירו למסלול חיים תקין?"

ייבוש הביצות התרחש באקדמיה

כעת כשהיא פרופ' אמריטוס מטעם האוניברסיטה הכי גדולה בישראל, אוניברסיטת תל אביב היא משמיעה את קולה ואף מנגחת את מקום העסקתה האחרון. במאמרה זה היא מפרטת את מצבה העגום של האקדמיה שבחרה לבגוד בלימודי מדעי הרוח וסוגדת למדעים המדויקים. ואני שואלת את פרופ' זיוה שמיר ואת כל אנשי האקדמיה במהלך העשורים האחרונים מדוע הגענו למחלה הזו. בבואה להאשים אחרים פרופ' זיוה שמיר עומדת מחוץ לאקדמיה שהייתה עד לפני מספר שנים מקום משכנה ובית תלמודה.

אני מפנה אצבע מאשימה אל אותם פרופסורים ואנשי רוח מן האקדמיה שהחל משנות השישים ועד לימינו אלה ייבשו את האקדמיה ובמיוחד את חוגי מדעי הרוח. ייבוש הביצות התרחש באקדמיה בשלהי המאה העשרים כשהתוצאות במאה העשרים ואחת. הם גדולי הרוח לא טיפחו ולא הצמיחו את דור ההמשך.

כשפרופ' זיוה שמיר מתלוננת על מצבה העגום של האקדמיה שעד לפני כמה שנים היא נמנתה בין חברי הסגל האקדמי וכן שימשה בתפקידי מפתח בתוכה ניכר שהיא גם נושאת באחריות למצב אליו כולנו הגענו. כעת כשאין מי שילמד את תרבות העבר הקרוב שלנו בתחום הספרותי, ביאליק אלתרמן ואף אלה החיים עדיין בינינו כמו זך, יש לנו להאשים רק את מי שהיה מופקד על צור מחצבתנו.

הגענו למצב אבסורדי בו פרופסורים מתנדבים ללמד קורסים אקדמיים כי לא הצערנו את האקדמיה ולא טיפחנו את דור העתיד. סגידת הדור הנוכחי לפופוליזם זול היא תוצאה של חוסר הנהגה גם בתחום האקדמי. ייבוש הביצות התרחש באקדמיה תוך שיתוף פעולה והתעלמות של מי שלימד באקדמיה. זה נשמע בלתי הוגן לצעוק כעת כשפרופ' זיוה שמיר מחוץ לאקדמיה. נוח כעת ליידות אבנים אל מעוז התרבות העכשווית.

עסוקים ב'שחיטת פרות קדושות'

האקדמיה משקפת את מה שקרה לנו בשנים האחרונות גם בתחומים אחרים, אולי אנו לוקים בשסעת, אך אנו לוקים גם בעודף אהבה עצמית. כל אחד דואג לדלת אמותיו . אני מאשימה פרופסורים במדעי הרוח משנות השבעים של המאה העשרים עד לימינו שלא טרחו לטפח סטודנטים מוכשרים ולהצמיח את דור ההמשך, הם עסקו בשחיטת "פרות קדושות." האקדמיה העדיפה ליצור עניין סביב נושאים שהם רדיקלים ואף לצאת כנגד המדינה אותה הם משרתים. חופש הביטוי האקדמי הוביל את המרצים לנרקיסיזם הזה שבו הם מטפחים את דעותיהם ואינם בוראים את הקרקע עליה יצמחו המלומדים החדשים.

פרופ' זיוה שמיר ודומיה הלכו באקדמיה הנגועה כארבעים שנה ולא הרימו את עיניהם מניירות העמדה שלהם כדי לעורר את הקהילה המדעית לחשוב על העתיד, מדי פעם הם השמיעו את קולם אך אף פעם לא הצליחו להשפיע על מגמות בחברה ובתרבות כי היו עסוקים בעיקר בשמירה על מקומם. עיבוי מעמדו של הפרט בתוך האקדמיה ואי יכולתו לראות מעבר להתפתחותו האישית הובילה גם לבריחת מוחות מן האקדמיה. לא השכלנו לשמור על דור העתיד כאן בינינו וחלק מן החוקרים הגדולים של הספרות העברית אינם כאן בארץ ישראל אלא באוניברסיטאות מעבר לים. במו ידינו חיללנו את בית המדרש.

כל מפרסם ספר מכריז על עצמו כעל סופר

נטישת בית המדרש כפי שמתארת פרופ' זיוה שמיר התרחשה באקדמיה היא בעצמה נידתה את הרוחניות מתוכה. כשבאוניברסיטת בר-אילן עדיין מקיימים את החוג לספרות זה מלמד על העדר תכנים בקרב החברה החילונית שבוחרת לסגוד לשבר ולפריצות. נראה, שלא היה לפרופ' הנכבדה אומץ לומר את הדברים בכזו בוטות לפני כעשור בהיותה משקיפה על השינויים הללו. חבל, שכעת כשהיא מעבר לשערי האקדמיה ואינה מחויבת למתרחש בתוכה היא מנסה לצעוק גוואלד.

צודקת שמיר בטענה שלה על הנתק בין הסופרים המשוררים והעם אך יש להפנות את האצבע המאשימה כלפי המדינה ומוסדותיה וכן, גם כלפי האקדמיה שנטשה את הסופרים והמשוררים במאה העשרים ואחת. לפנינו אחת מן התקופות העלובות ביותר באשר למקומה של הספרות בחיינו. ספרים רבים מתפרסמים היום חדשות לבקרים ואין זה מסמן שפע ואיכות, כל מי שמפרסם היום ספר מכריז על עצמו סופר ומי שמפרסם שיר מכריז על עצמו שהוא משורר, כל מי שמחשבו פלט מספר שורות בצורת שיר יצא אל הרחוב כשהוא משורר.

האקדמיה ובמיוחד החוג לספרות מנותק מן הציבור וחושש להביע את דעתו באשר לזילות הספרות. פורנוגרפיה חדרה לאקדמיה בדלת הראשית כי חוקרי ספרות ואנשי אקדמיה עוסקים בספסרות פוליטית. בעיתונות היומית כותבים מאמרים נחשקים חלק מחוקרים בעלי תפיסה רדיקלית שדוחים את מקומה של המדינה והחברה.

לא יעלה על הדעת שמדינה תקיא מתוכה את התרבות שלה, אני מסכימה עם פרופ' זיוה שמיר ואיני מוכנה לקבל את גישתה המתייפיפת . לא נוכל להיפטר מן השסעת, היא קיימת בינינו ובתוכנו. צריך ללמד אותנו כעם סובלנות וסבלנות. יש להדריך ולכוון, ועדיין לא מאוחר.

היכן הייתם ארבעים שנה? האם הלכתם במדבר בארץ לא זרועה?.