'דין שונה למחבל ולמתנחל'

שטרוזמן אינו הראשון מקרב מומחי משפט שהנפיקו חוות דעת אשר קובעות, שאין צדק בהריסת מגרון, גבעת האולפנה ועשרות נקודות ישוב המאוימות בידי החרב המתהפכת שבידי הבג"ץ והפרקליטות. גם עורכי הדין ד"ר יעקב וינרוט וד"ר הראל ארנון, פרופ' שלום לרנר ועוד, השמיעו דעה דומה.

המשפטנים וינרוט וארנון, מבכירי המשפטנים בארץ, קובעים כי קיימים בחוק אשר חל ביו"ש, פתרונות חוקיים שימנעו את הריסת מגרון, גבעת האולפנה ושאר המאחזים. בחוות הדעת שלהם נאמר, שמבחינת המשפט הפרטי ביהודה ושומרון, אין צורך או חובה משפטיים להרוס את מה שנבנה בתום לב על קרקעות, שנטען שהן פרטיות.

וינרוט וארנון: "על-פי הדין החל היום באזורי יהודה ושומרון, בכל מקרה בו התבצעו בנייה ו/או נטיעה במקרקעי הזולת בתום לב, קיים פתרון של פיצוי, ולא רק של הריסה. כאשר שווי המבנים עולה על שווי המקרקעין, זכות הבחירה בין תשלום פיצוי לבעל הקרקע או הריסת המבנים מסורה לבעל המבנים. כאשר שווי המקרקעין עולה על שווי המבנים, זכות הבחירה מסורה לבעל הקרקע. ואין כל הבדל ביו"ש בין קרקע מוסדרת ובין קרקע שאינה מוסדרת. בכל מקרה, המחלוקת הינה בין בעל הקרקע למי שיושב עליה, והרשויות אינן יכולות לבוא בנעלי הבעלים ולדרוש במקומו הריסה".

בחוות דעת אחרת, עליה חתום פרופ' לרנר, נקבע כי "לא ברור מה עומד בבסיס המדיניות, המבחינה בין אדמות פרטיות לבין אדמות מדינה, ומדוע דינה של כל בנייה בקרקע פרטית להיהרס. אם הבסיס למדיניות זו הוא רצונה של המדינה למנוע פגיעה בזכויות קניין של ערבים תושבי יו"ש, החלתה באופן גורף, וללא הפעלת שיקול דעת פרטני, עלולה להוביל לפגיעה של ממש בזכויות קניין של יהודים וערבים כאחד... מדיניות זו נוגדת את עקרונות דיני הקניין החלים בישראל, וגם את הדינים המקבילים ביו"ש".

דבריו של שטרוזמן חדים הרבה יותר. השבוע הוא קבע נחרצות, במאמר בעיתון הפוסט ציוני 'הארץ' (לזכותו ייאמר כי העניק לו מקום מכובד ואף עיטר מאמרו בתצלום) [וגם באתר זה - ראה רשימתו משמאל], כי נוצרה מציאות ולפיה "אין הורסים ביתו של אדם, אפילו הוא מחבל שרצח אדם, בלי שנותנים לו הזדמנות להשמיע טענותיו, אלא אם כן הוא מתנחל".

הנה עוד מהתבטאויותיו של השופט שטרוזמן: "בג"ץ ידע שאותם מבנים מאוכלסים בדיירים. מלכתחילה הורה השופט חנן מלצר לרשויות, לפרט את היחידות הלא מאוכלסות, ולציין ככל הידוע להן את 'מספרם ושמותיהם של הדיירים המתגוררים או של התופסים כל אחת מן היחידות המאוישות'", אבל איש מהדיירים לא זומן לדיון. איפה הצדק?! – הצחקתם אותם.

על-פי ההיגיון של בג"ץ, מוסיף שטרוזמן, יקרה מחר-מחרתיים שראובן יתבע (לאו-דווקא בבג"ץ, שכן פסיקת האולפנה תחלחל לבתי המשפט דלמטה) את הריסת ביתו של שמעון, שנבנה, לטענת ראובן, ללא היתר בנייה. "לדיון יוזמן רק ראש העירייה, שיאשר את אמיתות הטענה, והשופט, כמו בג"ץ, יוציא צו הריסה. לא יעלה על דעתו להזמין את שמעון. אילו הוזמן, הוא היה יכול להציג את ההיתר שקיבל, ולהוכיח שהעתקו אבד במשרדי העירייה, או מעלה טיעון אחר להגנתו, וראש העיר יצטדק: 'לא ידעתי'. אבל השופט יתגונן: כך נהג הבג"ץ במתיישבי גבעת האולפנה ומגרון". איפה הצדק?! – לא בבית ספרם.

שטרוזמן מדגיש כי בית המשפט התעלם מזכויותיהם השיפוטיות ומזכויות הקניין של מתנחלים, "אבל לא [נוהג כך] בבני אדם" אחרים, קרי: לא יהודים. שטרוזמן מזכיר לנו, שכאשר הוגשה עתירה לחייב את עיריית ירושלים לבצע צווי הריסה של מבנים במזרח העיר, הורה בג"ץ לעותרים לצרף את כל בעלי המבנים הצפויים להריסה ואף את הדיירים (!!!), שהרי 'הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט', כי 'הלכה היא שאין הורסים ביתו של אדם, אפילו הוא מחבל שרצח אדם, בלי שנותנים לו הזדמנות להשמיע טענותיו'. באותו מקרה הורה הבג"ץ על צירופם של בעלי המבנים והדיירים אישית לעתירה.

ואילו "בעניין מגרון... לא דרש בג"ץ את צירופם לדיון", ממשיך שטרוזמן. "בעניין גבעת האולפנה הסתפק בג"ץ בהודעת המדינה, מבלי שניתנה הדעת לטענותיהם האפשריות, כבדות המשקל, של רוכשי הדירות, החל מחוסר סמכות המדינה להסכים להריסת דירותיהם הפרטיות; המשך בטיעוניהם על רכישתן של הדירות בתום לב, שהרי על-פי דין, תום לבם... הוא הקובע בסכסוך בינם לבין בעלי הקרקע; וכלה בדין המקומי הקובע (בניגוד לדין בישראל) שאין חשיבות למעמד הקרקע (מוסדרת או בלתי מוסדרת), כי בכל סוג קרקע אם 'היה ערך הבניינים והעצים כשהם עומדים עולה על ערך אותה הקרקע, ייתנו את תמורת הקרקע לתובע והיא תישאר בידי בעל הבניינים והעצים', ובהפניה [של העותרים] לפסיקה של בית הדין האירופי לזכויות האדם, מאפריל 2010, הקובעת שתרופתם של תושבי קפריסין הצפונית (הטורקית), שברחו דרומה (לקפריסין היוונית), בגין שלילת נכסיהם בצפון, היא בתביעת פיצויים מהוועדה המיוחדת שהוקמה בצפון קפריסין".

אשר על כן כלה ונחרצה דעתו המשפטית של שטרוזמן: "אין לי ספק שההליך המשפטי הנוכחי פגע בכבוד האדם ובזכויות הקניין של בעלי הדירות בגבעת האולפנה ומגרון". פירוש רש"י: צדק סלקטיבי.

ומה התרופה לעוול שבפסיקת בג"ץ? – שטרוזמן: "על המדינה, שנטלה על עצמה שלא כדין את הזכות להסכים להריסת בתיהם, להודיע לבג"ץ על טעותה במתן הסכמה להריסת רכוש שאינו שלה, ולממן את הפעילות המשפטית של פרקליטיהם (שלא תיעשה על-ידי יועציה המשפטיים, שהתרשלו בכך שלא הפנו את תשומת לב בג"ץ להכרח בצירופם של בעלי הדירות והדיירים כבעלי דין); ועל האגודה לזכויות האזרח להתייצב לצידם בהגנה על זכותם להצגת עמדתם בבית המשפט, בטרם ייחרץ דינם.

"טוב יעשו שופטי בג"ץ, המעוניינים לפסוק דין צדק, אם יהרהרו מיוזמתם בפסיקתם ויעשו שימוש בסמכות הטבועה בכוחם, ללא המתנה לפניית המתיישבים, לביטול פסיקתם ולצירוף כל בעלי הדירות לדיון בעתירות הטוענים לבעלות על הקרקעות, כפי שפסקו בעתירה למימוש צווי ההריסה במזרח ירושלים. כי אין דין שונה למתנחל ואין עדיפות למחבל".

ספק רב אם הממשלה והבג"ץ יסכימו להודות בטעויותיהם. ממשלת ישראל מתבטלת עד עפר בפני הבג"ץ, ובעת כתיבת השורות הללו עדיין אינה בשלה לתמוך בחוק ההסדרה, והבג"ץ עצמו אינו מוצא את העוז לסגת מאי-הצדק המשווע שבפרשה. הבג"ץ לא טועה, ממש כמו האפיפיור, עוצם עיניו מול העוול ולא נותן לעובדות לבלבל אותו.