|
|
גבעת האולפנה. צורך בשינוי מן היסוד של ההתייחסות לפוליטיקה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
ושוב פורצת המחלה הלאומית מלווה כתמיד בהזיות הישנות של השמאל הישראלי. עלינו להרוס לנתץ את אחיזתנו בארץ אחרת ונובא למשפט העמים ונסתבך ... אומנם סוריה שכנתינו בוערת מקטל ומדם אולם לא איתה יבואו הגויים בחשבון, אלא איתנו יבואו במשפט איום ונורא, שבסופו יתלו אותנו בכיכר העולמית על גזילת ארצנו שביהודה והשומרון.
ואם הם לא עושים כן הרי ראוי להם לעשות כן. ואם לא יעשו האומות את שראוי היה להם לעשות, נבוא אנו עם ישראל במשפט עם עצמינו. לא בהאג אלא בירושלים מקום הצדק והמשפט, ובבתי הדין שייצרנו אנו והחוקים שחוקקנו ושינינו לפי הצורך, שם נקבל את עונשינו המר על שהמרינו את פיו של שליח האל (או השד) "דמונקרטוס"- השופט העליון.
מחלה ממארת של ריקבון
כבכל גוף המונע מהזיות הצורך להרוס אינו צורך ענייני שניתן להדוף אותו או לטפל בו בדרכי ההיגיון, הסבר או סיבה - הוא נובע ממחלה ממארת של ריקבון פושה בזהות הלאומית של מדינת ישראל. התהליך מתרחש יום יום ושעה שעה, מידי פעם ישנן התקפות קשות מלוות בהיסטריה הזייתית וסיוטית - אך אין להתייחס אליהן בדרך התבונה, יש צורך בטיפול עמוק ולא סימפטומטי. אחרת, ההתפרצויות תשובנה, ומי יודע, אפשר שהחולה יצליח בזמן ההתקפה לבצע נזקים בלתי הפיכים.
כמו שראינו שמדינת ישראל וראשיה ויועציה, ולא יועצי הצדק של מדינות העולם הם אלו שהכריתו חבלי ארץ על יבולה, הם שהגלו את אלפי תושביה, והם שנתנו ישוב של קבע לרצח וחמס במקומם, שמאיימים תדיר על עמנו ועל ערי ארצנו.
כל בר דעת רואה כי בשיגעון ינהג גוף לאומי שנוהג כך כלפי עצמו, בודאי לא כך נוהגת מדינה שחפצה בחיים. המוות הפיסי אליו רצה מדינת ישראל כל אימת שניתן לה, ודווקא בהנהגתם של המתפארים במורשתנו ההיסטורית האיתנה - מורה על מוות תרבותי-רוחני בו היא נמצאת.
לכן יש צורך לטפל בזה ומהר ככל שניתן.
וכיצד?
לא לפחד לתת יהבנו על כל קול שפוי המצוי במדברנו הפוליטי, גם אם הוא נראה צעיר לימים ולניסיון, ללא כוח יח"צני משומן של יודעי הדברים בישראל, וללא ייחוס אבות ראוי (כאן מדובר על כל סוגי האוכלוסיות כולל דתיים-לאומיים שם המצב לא יותר טוב).
יש צורך בשינוי מן השורש של התייחסותנו אל הפוליטיקה, שהופכת יותר ויותר לגוזרת חיים ומוות על מקומינו ועתידנו כאן במדינת ישראל בדורנו זה ולדורות הבאים.
