כש
חיים יבין, בדומה ל"ארץ המתנחלים", הניח את סוגיית צה"ל בסרטו "צבא העם" על השולחן, הייתי מסופק אם הוא יהיה מאוזן יותר מקודמו. לא הסכמתי בזמנו עם "ארץ המתנחלים" מפני שהטיעון בו היה חד-צדדי והתמונה שהשתקפה הייתה מעוותת. אך היה משהו בנכונות של יבין לגשת אל סוגייה יסודית אחרת בחברה הישראלית שגרם לי להאמין שהוא יוצר כאן משהו אחר, ביקורתי כנצרך אך מתאר באופן אמיתי ואובייקטיבי יותר את המציאות בגוף הביטחוני הראשי של ישראל. גם כאן, יש להודות, לא תמיד הסכמתי עם הטענות שהועלו, בעיקר עם אלו הנוגעות לתחום המוסרי, אך הן מעוררות מחשבה ודיון.
גם סרטו הקודם של יבין הביא את סוגיית השטחים אל המרקע אך הפעם הוא מפנה את העיסוק לאלו אשר שומרים עליהם. ומכאן הוא יוצא אל עיקר טענתו:
הכיבוש משחית את צה"ל. במשך דקות ארוכות הובאו עדויות מפי לוחם שחבר עתה בארגון "שוברים שתיקה" ששהה במחסומים וראה את ההתעללויות; והנה אחת מראשי "מחסום ווטש", ועכשיו היא אימא לשני בנים לוחמים והדילמה באוויר האם יישמר המוסר במחסומים, ואז דרום תל אביב וארגון שמטרתו אחת: להביא לעצירת המיליטנטיות הישראלית. ויש להם דוגמאות: שמות של רחובות בערי ישראל ע"ש מלחמות ומפקדים, מטוס בכיכר העיר, והוכחות שאנחנו יותר מדי בעד הצבא.
החינוך, התקציב והמרקם החברתי גם מקומו של החינוך לא נפקד: תיכון אחד שלא מוכן שחיילים ילמדו בו והשני דווקא כן. בסרט ניתן יותר זמן מסך לטענות המבקרות את צה"ל מהבחינה המוסרית אך הם מעלים בעיה נכונה שצריכה להילקח בחשבון אם כי באופן ובפרופורציות הנכונות.
הדיון הנרחב שעסק בתקציב הבלתי נתפש של צה"ל (רבע מתקציב המדינה) שעלה לדיון באחד הפרקים מבין השלושה, התחיל אומנם ממשרד הביטחון והפחדותיו הביטחוניות המופרזות בכל עונת אישור תקציב הביטחון (ושר בכיר שגם היה רמטכ"ל טוען שחברי הממשלה בכלל לא יודעים על מה הם מצביעים כשהם מאשרים את התקציב), אך המשיך גם לתחומים נוספים: השתמטות החרדים שהפכה פתאום למובנת נוכח עודף כוח האדם בצה"ל, עובדת היותם של 50 אחוז(!) משטחי המדינה שייכים לצה"ל ברמה כזו או אחרת, והפרשה המדממת של ה"מרמרה" שהייתה כשל ביטחוני-מדיני מהדהד ונבעה מרצונו של צה"ל למבצע בכל מחיר ועוד.
גם סוגיית המרקם החברתי ובתוכה נושאים כמו הגיור הצה"לי המוטל בספק, כמו גם טענתו של
אלעזר שטרן שצה"ל בין יתר משימותיו הוא "צבא מחנך", טענה שיש בה כדי להוסיף על מטרותיו של צה"ל, הובאו בסרט כטענה לעליוניות היתר מבחינה ערכית של צה"ל ולמקום הנרחב שהוא תופס בחברה הישראלית.
מדינת ישראל חייבת צבא חזק אם לומר את האמת, אני חושב שצה"ל לא רק כבש את השטחים אלא גם כבש אותנו כנטען בסרט, אך עם זאת הסיבות חייבות להילקח בחשבון: זה קרה מחוסר ברירה. טיעוני השמאל שתפסו מקום מרכזי בסרט הם דעתם של מעטים בישראל. ארגוני השמאל כמו גם חיים יבין מודעים לכך שהמזרח התיכון מחייב צה"ל חזק. וצבא חזק מכורח הנסיבות הוא גם כזה הנכנס לכל שדירות החיים.
הנושאים הנדונים בסרט מורכבים ומגוונים אך המסר היוצא ממנו ברור: צה"ל חייב מבקר אמיתי שיבדוק את הטענות הרבות שהוצגו בסרט בנוגע לתפקודו הטכני ושחלקן המועט נכתבו כאן.