אם למישהו היה ספק, באו אירועי השבוע האחרון והרימו סופית את המסך מעל פסאדת האביב הערבי: מצרים נעה בין דיקטטורה צבאית לבין דיקטטורה מוסלמית. זה התחיל עם הודעת המועצה הצבאית על ביטול הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט, נמשך עם המירוץ הצמוד בין המוסלמי הקיצוני מוחמד מורסי לבין הגנרל אחמד שפיק בבחירות לנשיאות – ורק אללה כנראה יודע היכן זה ייגמר.

בעולם הערבי מעולם לא הייתה דמוקרטיה, וגם לא תהיה בעתיד הנראה לעין. הדמוקרטיה הובאה למזרח התיכון בידי הבריטים והצרפתים השנואים, נתפשה כחלק מהאימפריאליזם שלהם וממשיכה להיראות כיצור זר שמטרתו להרוס את ארצות ערב מבפנים. זה המצב ושאיש לא יחשוב שהוא עומד להשתנות, ולא משנה כמה ברק אובמה ירצה אחרת. כדאי גם לנו להביא זאת בחשבון, כי באינטרס הצר שלנו – ודאי שעדיף דיקטטור כמו חוסני מובארק על פני דיקטטור כמו מוחמד מורסי.

שני שרים נושאים, לגישתו של מבקר המדינה, ב"אחריות מיוחדת" לשריפה בכרמל: אלי ישי ויובל שטייניץ. לדעת מיכה לינדנשטראוס, האחריות של שניהם שווה. אז איך זה שבתקשורת ובזירה הפוליטית שמעתם בעיקר את שמו של ישי? התשובה מאוד לא נעימה, כי היא מרימה את המסך מעל השיקולים האמיתיים של מי שמציגים את עצמם כאבירי חופש הביטוי והמינהל התקין. התשובה היא, שישי הוא חרדי (דוס), מזרחי (פרענק) ופשיסט המגרש ילדים מסכנים המבקשים מקלט.

אני מאוד לא אוהב את השד העדתי, ועוד פחות את השד הדתי. אבל לפעמים נשארים רק איתם בתור תשובה, וכמו שאמר שרלוק הולמס: אם כל התשובות ההגיונות נופלות – הרי שהתשובה הבלתי הגיונית חייבת להיות הנכונה. זה בדיוק המקרה כאן, כי אין שום תשובה הגיונית ליחס הזה, הנמשך ללא הפסקה מאז אותו אסון נורא.

אילן רמון, לפי אחמד טיבי, היה עבריין (ואולי פושע) שאין ראוי להנציחו: הוא היה טייס-קרב והשתתף בין היתר בהפצצת הכור העירקי. כך נימק השבוע חבר הכנסת את התנגדותו לקריאת מרכז החלל בטייבה על שמו של האסטרונאוט הישראלי הראשון. מאחר שהכור העירקי של סדאם חוסיין איים על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, ומאחר שאיני מאמין שטיבי קיבל הבטחה כלשהי שבוחריו לא ייפגעו, הרי שהתנגדותו מרימה את המסך מעל אופיו האמיתי: אנטישמי הרוצה שכמה יותר יהודים ייהרגו. והאיש הזה יושב בכנסת שלנו, מקבל מאיתנו משכורת, נהנה מחסינות ומשתין עלינו בקשת.

בעליה של בית"ר ירושלים הודיע השבוע שהוא מפסיק לתמוך בה, וגילה שבשבע השנים האחרונות הזרים לקבוצה 378 מיליון שקל. עם החלק הראשון בהודעתו של ארקדי גאימדק אין לי בעיה, אבל על החלק השני לא הייתי חותם. מדוע? משום שהכדורגל הישראלי מתנהל במחשכים, בלא שום נתונים פרט לאלו שהקבוצות מוכנות לנדב או אלו שדולפים לתקשורת.

למרות שמדי שנה מוזרמים לכדורגל מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור – טוטו, זכויות שידור, תמיכות עירוניות וכמובן מכירת כרטיסים – לציבור אין שמץ של מושג מה קורה עם כספו. כל עמותה בעלת תקציב של שקל וחצי חייבת להגיש דוחות לרשם העמותות ואפשר לעיין בהם – אבל הדוחות של קבוצות כדורגל בעלות תקציבים של עשרות מיליונים נותרים נעולים בכספת בקרת התקציבים.

הגיע הזמן להרים את המסך מעל הכדורגל. הגיע הזמן לחייב את הקבוצות לפרסם דוחות כספיים מבוקרים בידי רואי חשבון, לפי כל כללי החשבונאות והביקורת. מי שיש לו בעיה עם זה – שלא ירכוש קבוצת כדורגל. כי מי שיש לו בעיה עם זה, מוטב שלא יתקרב לכספי ציבור.

היה צורך בפסק דינה של השופטת ברכה בר-זיו כדי לחשוף טענה חמורה במיוחד, שעלתה כבר לפני כמה שנים בוועדה המקומית חוף הכרמל: דני דנקנר, נטען שם, סידר למועצה האיזורית תרומה ואחר כך ביקש (וגם קיבל) הכשר לאחוזה הענקית שבנה בניגוד לחוק. ולמה לא ידענו על זה קודם? כי הדיונים של גופי התכנון מתנהלים בסודיות.

יש נימוק חשוב בעד הסודיות הזו: שמירת הפרטיות של כולנו. אין זה עניינו של איש אם אתם מבקשים להוסיף מעלית בבניין שלכם או לקבל אחוזי בנייה מוגדלים. מצד שני, יש נימוק חשוב נגדה: שחיתות גדלה על מצע של כסף גדול וביורוקרטיה חונקת, ופורחת באווירה של חשאיות – וזהו בדיוק המצב בענף הבנייה בישראל. אני מודה שלא ברור לי כיצד בדיוק ניתן לעשות זאת, אך אין ספק שחייבת להימצא דרך להרים את המסך, לפחות בצורה חלקית. מעבר לכניסתו של אור השמש המחטא, הדבר גם ידרבן את גופי התכנון לעבוד בצורה קצת יותר יעילה ולתקוע את ענף הנדל"ן קצת פחות.

"מי שמייצג את עצמו בבית המשפט – יש לו לקוח אידיוט", קובעת אימרה אנגלית ישנה. אם כך הדברים בעורכי דין, קל וחומר בהדיוטות. לכן ברור שברוב המכריע של המקרים, את האסטרטגיה ואת הטקטיקה בתיקים קובעים עורכי הדין של הצדדים. האינטרסים שלהם לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלו של לקוחותיהם: בעוד לעורכי הדין יש לעיתים עניין כספי בהארכת ההליכים, ללקוחות יכול להיות אינטרס הפוך לגמרי. ודאי שכך הדברים כאשר עורכי דין יוזמים הליכים המועדים מראש לכישלון, כגון בקשות סרק לדיון בגלגול שלישי בבית המשפט העליון.

כל ההקדמה התיאורטית הזו באה כדי לנמק הצעה נועזת: להרים את המסך בין הלקוחות לבין עורכי הדין. לא תמיד, אפילו לא ברוב המקרים, אבל בהחלט כן באותם מקרים קיצוניים בהם ברור שהלקוחות קיבלו מעורכי דינם עצות אחיתופל שהזיקו להם. מדוע שבמקרים הללו ישלמו הלקוחות מכיסם על חוסר המקצועיות, הרשלנות או השרלטנות של עורכי הדין? מדוע שיידרשו לשלם גם לצד השני, אחרי שהם משלמים טבין ותקילין לעורכי הדין שהכשילו אותם?

כאמור, אני מדבר רק על מקרים בוטים בהם מתרשם בית המשפט שזהו המצב. אם שופטים יכולים לשלוח רוצחים למאסר עולם – הם ודאי יכולים להגיע למסקנה האם עורך הדין גרר את לקוחו, את הצד השני ואת בית המשפט להליך מיותר – ואז להטיל עליו הוצאות אישיות. הדבר נחוץ יותר ויותר, ככל שמספר עורכי הדין ממשיך לזנק ורמתם ממשיכה לרדת.