במאמרו (
ידיעות אחרונות, 14.6.2012), מצטט פרופ' מוטי רביד את פרימו לוי: "כאשר השכל הישר נכנע, הנאציזם והפשיזם עומדים בפתח", וממליץ כי "ראוי שנביט היטב במראה ונלמד מההיסטוריה". במאמרו תוקף רביד בהתנשאות את שר הפנים אלי ישי ומייחס חוסר ידע ופחד קמאי מהשונה. זאת, עקב יחסו של ישי למסתננים הבלתי חוקיים, שאותם מגדיר רביד כ"מהגרים".
הן המתנגדים להסתננות והן התומכים בה, מסיבות אנושיות או אחרות, מסכימים כי כל המסתננים שחדרו ממצרים לישראל עשו זאת בניגוד לחוקיה של מדינת ישראל. לכן, מן הראוי להגדירם "מסתננים", וכל שימוש בטרמינולוגיה שונה, כמו "מהגרי עבודה" ו"פליטים" מצד אחד, ו"סרטן" ו"וירוס" מצד שני, מוּנָע פוליטית או אידיאולוגית ואינו מאפשר דיון ענייני ומקיף בנושא, תוך התייחסות הן למצבם של המסתננים והן למצוקתם של עניי עירנו.
לאחרונה תיאר בפני ידידי מן השמאל כיצד מכרה משותפת מחלקת יום יום אוכל למסתננים מאפריקה בגן לוינסקי. הוא גם קבע נחרצות, כי רק יחידי סגולה מסוגלים לכך, כשהוא משווה בין אותה גברת לבין "חסידי אומות העולם" שהצילו יהודים ממלתעות הנאצים, תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם.
לא הופתעתי מאנלוגיה צבועה זו. אותו ידיד גם התפעל מיכולתו הנבואית לכאורה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', כשזה העז לכנות את חיילי צה"ל חיילים "יודיאו-נאצים". כשטענתי לאכזריות הטבועה עמוק בתרבות האיסלאמית בכלל ובתרבות הערבית בפרט, בהתייחסי לעריפת ראשי הכופרים ולקוד התנהגותם כלפי נשותיהם ובנותיהם, הישווה זאת לאכזריותם של יהושע והישראלים בתקופת כיבוש הארץ מן הכנענים.
גם ידידי, וגם הגברת המחלקת אוכל למסתננים, כמו שאר נושאי דגל של ההומניזם והסובלנות, אינם טורחים להגיע לשכונותיה של דרום תל אביב ולקנות על חשבונם אפילו פת לחם למי מעניי עירם, כפי שנוהגים בשגרה דווקא אלה המכונים בפיהם "גזענים". שכן ה"הומניסטים" ה"לא-גזעניים" תמיד ירחיקו את הוּמנִיוּתָם מעירם לעבר מחוזות רחוקים, אך יסרבו להשיא את בניהם ובנותיהם ליהודים ממוצא אתיופי ובו בזמן יקפידו לכנות את מי שאינו שותף לדעותיהם "נאצים" ו"פאשיסטים".
את כינוי התואר "גזענים" כבר הצלחתי לסלק מפיות חברי השמאלניים באמצעות "מבחן לקמוס" שערכתי לכולם, ביחס לשאלה, מי מהם היה מסכים להשיא את בתו ליהודי ממוצא אתיופי. לצערי, לא הצלחתי עדיין לסלק מפיותיהם את האנלוגיות הצבועות האחרות, הן בצבע ההיפוקריטיות והן בצבע כינויי התואר "נאציזם ופשיזם", השגורים בנון-שלנטיות בפי תומכי השמאל כנגד כל מי שסולד אידיאולוגית מדעותיהם.
חסידי אומות העולם אלה במינוי עצמי מסרבים להסיק את המסקנה שאט אט מתחילה לחלחל ללב האירופים, כי ה"רב-תרבותיות" וה"תקינות הפוליטית" אינן רק צבועות, אלא כשמדובר בסיכויי השלום והיציבות בעולם, דווקא אלה יביאו מלחמות ושפיכות דמים, בדיוק כפי שהביא צ'מברליין עם ניסיונות הפיוס שלו.
ניסיונה של אוטופיית ה"רב-תרבותיות" לשכן תחת כנפיה מהגרי-עבודה, פליטים ומסתננים, בייחוד אלה המאמינים בצורך להשליט את השריעה על כלל העולם, מכשירה את הקרקע למלחמות אזרחים עקובות מדם במהלך המאה ה-21, בין ה"ילידים" הקולטים לבין מהגרים המסרבים להיקלט. לא נוכל להסתייע בשום פעולות חינוך ועיצוב תודעה, לא בקריאת הספרים ה"נכונים", ואפילו לא בהקמת מחנות ל"חינוך מחדש" כמקובל במחוזות השמאל הטוטליטרי האמון על "קולקטיביזם רעיוני".
האדם מעצם טבעו, ימשיך להעמיד בראש סדר עדיפויותיו את משפחתו, אחר כך את שבטו ואחריהם את ארצו. שאר העולם יכול לחכות בתור... ואם מישהו ינסה להטיל ספק בסדר זה, נשיב לו: "גם הקרבה למען ארצי, מהווה בראש וראשונה הגנה על משפחתי ושבטי".
