כשבלעם ביקש לקלל, הוא חיפש שוב ושוב זווית ראייה או נקודת תצפית שממנה אפשר לראות את הפגמים והקלקולים שבישראל, אבל התרחש נס ומכל מקום שהביט נראו אליו רק המעלות ולא הפגמים. אילו מצא בלעם את הפגמים, הוא יכול היה לקלל. זו הייתה מומחיותו.
מבקר המדינה לא נועד להיות בלעם שבא רכוב על אתונו על-מנת לקלל. הוא גם לא נתמנה להעניש: לא את החברה, לא את המדינה, לא את הממשלה ואפילו לא את הפקיד שסרח. משרד מבקר המדינה איננו משטרה ולא פרקליטות המדינה. גם לא ועדת חקירה. מישהו כאן התבלבל. אילו היה תפקידו של מבקר המדינה להעניק ציונים לנבחרי הציבור או לספק כותרות מסעירות לעיתונות, החוק היה מטיל עליו לדווח גם על ליקויים וגם על הצלחות, ולתת ציון משוקלל שמאפשר להשוות בין ממשלה זו לבין קודמותיה.
תפקידו של מבקר המדינה הוא לעשות עבודת נמלים יסודית ומשעממת של בדיקת התפקוד השוטף והיומיומי של הדרגים הבינוניים והנמוכים, ולהניח בידי ראשי המדינה כלי עזר חיובי ובונה שמצביע על ליקויים ומאפשר תיקון. כלל ראשון בהבדל בין הבא להעניש ובין הבא לתקן, הוא הנמכת הדרג המבוקר. הבא לתקן לא מאיים על הצמרת, שהרי היא זו שצריכה לאמץ את הביקורת ולפעול לתיקון. מי אם כן ישפוט את השרים ונבחרי העם? המבקר לינדנשטראוס יודע היטב את התשובה, והיא נכתבה בדוח שלו: רק הציבור שבחר בהם.
זה באמת לא מלהיב ולפעמים מתסכל לעשות עבודת נמלים הרחק מאור הזרקורים, להגיש דוח עב כרס פעם בשנה, ולראות שרק חלק מליקויי השנה שעברה תוקנו. אבל זה התפקיד. אתה לא אוהב אותו? לא נאה לך לעסוק בדרג ב' וג'? תהיה עיתונאי, תהיה מרצה, תרוץ לפוליטיקה. אבל אתה לא יכול להיות מבקר המדינה בהגדרה ועיתונאי נשכן בפועל.
לינדנשטראוס זכה לכל אורך הדרך לשבחים רבים בעיתונות על 'הסגנון החדש' שהנהיג, ועל כך שהעניק לביקורת המדינה שיניים חדות ואפקטיביות. לשבחים האלה צריך להתייחס בחשדנות ובעירבון מוגבל - אין הנחתום מעיד על עיסתו ואין המשוחד מעיד על משחדו. הנהנים העיקריים משיטת הפעולה של לינדנשטראוס היו העיתונאים שהמבקר סיפק להם כותרות מרעישות וחומרים עסיסיים ללא הרף. לא פעם בשנה אלא פעמיים בחודש, ולא בסיומו של דוח יסודי אלא על כל חצי טיוטא וביצה שלא נולדה. וכשם שהפוליטיקאים משרתים את המדינה ובכל זאת לא תמיד טובת הפוליטיקאי היא טובת המדינה, כך העיתונות משרתת את החברה ובכל זאת לא תמיד טובת העיתונות היא טובת החברה.
העיתונות מחפשת דרמות, ריגושים, משברי צמרת ועריפת ראשים פוליטית. זה משרת את המכירות ומעלה רייטינג, ולא תמיד משרת את טובת הציבור. לינדנשטראוס חשב שהוא עושה שימוש בעיתונות לצרכיו. סופו היה שהעיתונות עשתה שימוש בו לצרכיה. בסוף, כל "האחריות המיוחדת", ההאשמה המוזרה נגד שר האוצר, וכל הכותרות הפוליטיות ליום אחד, יפעלו על הדוח האחרון שלו פעולה מעקרת, כמו צעקת זאב זאב. צריך לקוות שהמבקר שפירא יעדיף להיות יותר משעמם ויותר מועיל.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
