בְּנַעֲלֵי מָחוֹל וְשִׂמְלָה לְבָנָה

אִמִּי.

כְּמוֹ בְּסִפּוּרֵי 'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם'
אִמִּי כּוֹרַעַת מֵעַל הַמִּנְעָלִים
מְסַמֶּנֶת פֶּה עָגֹל וְצוֹחֵק
מְשַׁחְרֶרֶת הַבְּהוֹנוֹת
בְּסַכִּין חִתּוּךְ מְדַיֶּקֶת לְעוֹד שָׁנָה
לְבַלּוֹת.


כריעה מעל המנעלים של הרגליים, היא דרך של התפעלות מנעליים חדשות או מהכסות החדשה של כפות הרגליים. מי שקיבל מנעלים חדשים זכה, כי כאשר בגר המנעלים שלו שימשו את שאר האחים במשפחה. פעם היו נוהגים ככה גם הוריי, שניהם היו ניצולי שואה. מנעלים ובגדים היו מעבירים לנו הילדים מאחד לשני. סבתי עליה השלום נישאה לסנדלר, כש"המנעלים" היו מתבלים הוא היה פותח אותם עם סכין ומוסיף עליהם רצועת עור או בד מנעל אחרת. הבית הראשון מצייר את תקופת הצנע בארץ .

מתוך אלבום זיכרונותייך הבאת הנה תמונות מחיי המשפחה שלך. אז לאגורות היה ערך כספי יותר מהיום. באגורה אחת יכלו להביא כמה מוצרים הביתה. מוצרים מוקצבים כמו חמאה, חצי כיכר לחם, אבקת סוכר, ריבה. לסרוג אגורות זה מונח לא מקובל, אך האם ידעה את מלאכת הסריגה וגם ידעה להתקין קופסה מפח שתשמש קופה לאגורות שחסכה והסתירה מאחורי גבו של בעלה,אביה של הדוברת. תמונה ציורית נכונה לאותה תקופה\ לקראת החג "וְרַק שְׁתֵּינוּ נוֹסְעוֹת /לָעִיר הַגְּדוֹלָה כְּדֵי לְהַחֲלִיף /אֶת הַשִּׂמְלָה הַלְּבָנָה מֵחַלּוֹן הָרַאֲוָה,/בָּאֲגוֹרוֹת".

ובתיק של אמא היו אוצרות למכביר, אוצרות נשיים שאם הדוברת השתמשה בהם. והיה שם גם מכתב געגוע לדודתה פלה. רק הדודה מוזכרת בשמה "פלה", כנראה הותירה בדוברת רושם עז וייתכן שהיו קרובות זו לזו. אלא שפלה הייתה מעבר לים והמכתב היה הקשר שקשר בין המשפחה לפלה האהובה." בְּנַעֲלֵי מָחוֹל וְשִׂמְלָה לְבָנָה/ לְיָד הבוגנוויליה /כַּנִרְאֶה אֲנִי שָׁם עַל מַדְרֵגוֹת הַכְּנִיסָה לָעוֹלָם. / בִּפְנִים - /אַבָּא, וּשְׁנֵי אֶחַי הַגְּדוֹלִים /מְכוּוָצִים עַל שִׁבְרֵי עִנְיָנִים שֶׁיַלְדָּה-בַּת,/לְעוֹלָם לֹא אֲמוּרָה לְהָבִין". הזיכרונות שאת מביאה הנה כאילו כתבת אותם עלי. מרגישה הזדהות עמוקה עם התמונה הזאת. נעלי המחול שאת כותבת עליהן-הן נעלי הבלט.

גם אני הופעתי לפני בני המשפחה שלי. רק אין לי תמונה ליד הבוגנוויליה והציוריות הזאת של הדוברת בשיר בלבד. זה ייחודה וזה גם הזיכרון מהמופע שלה. השיר "שפה" מתאר בפשטות קסומה את הקשר של הדוברת עם אביה. האב המציג את הסיפור לפני הבת הפעוטה כחלק ממנו אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם אַבָּא / בְּאֶמְצָעוּת סִפּוּרִים / "דִּיוֹ" אֲנִי אוֹמֶרֶת לְאַבָּא "דִּיוֹ" / הוּא צוֹהֵל וְרָץ מַקִּיף מַעְגָּלִים - עַל כְּתֵפָיו עֲשִׁירָה הָאַסְפֶּסֶת מִתְנָעֵר הַתִּלְתָּן וְכָל הֶגֶה סָבִיב / מִתְרַחֵב לְהָבִין " הדיאלוג הקסום הזה באמצעות סיפורים מראה שהאב אהב תרבות והנחיל לבתו את השפה מתוך סיפורים. מאוד מרגש השיר הזה. זה מזכיר לי מפגש עם הורים וילדים בנס ציונה, בסוף המפגש נגשה אלי סבתא צעירה בנשמה והיא סיפרה לי שנכדיה מאוד אוהבים את ספרי "פגישה חלומית", ממש יודעים אותו בעל פה. הופתעתי כי יש שם דיאלוגים בין ילד וכוכב , ילדים והורים, כוכב וכלב קצת מסובך לזכור את הכל ואז היא סיפרה לי שבעלה והיא שינו את שמות הדמויות וכל פעם שהיו מספרים או מקריאים לנכדים, הם היו כבר חלק מהסיפור. הם הדמויות.

הסבא והסבתא לימדו את ילדיהם לספר את הסיפור כאילו זו הצגה. זו הדרך הנכונה לקרב את הילד אל שפת הסיפורים, להיות חלק מאווירה, חלק מתפאורה, חלק מדמות מדברת. כי הדיאלוגים מחנכים ומקרבים בין הדמויות ובין העלילה הסיפורית והשיר שלך ממש מציג באוטנטיות את המפגש בין סיפור שהופך להצגה. שיר מקסים שיש בו מן התום ומן הגעגוע.

השיר האחרון נולד מתוך הגעגוע להורים שלא נמצאים עם הדוברת ויש בו כמיהה לגעת, ללטף ולאמץ את היופי הניבט מתודעי הזיכרון שלה "אַבָּא וְאִמָּא שְׁנֵיהֶם בְּלִי גּוּף / וְרַק הַיָּד מוּשֶׁטֶת אֲרֻכָּה / מֵרָחוֹק / מַגִּישִׁים לִי אַהֲבָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר אוֹתָהּ / קְחִי, תִּקְרְאִי" הֵם אוֹמְרִים. / וּכְבָר כָּתְבוּ עֲבוּרָם אֶת הַפְּטוֹר /אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּסְפָרִים" אבא ואמא שניהם רוחות הבאים אליה בחלומותיה, היא שומעת את קולותיהם פועמים בתוכה, רואה מתוך החלום יד מושטת וארוכה, היד יכולה להיות של הדוברת המנסה לגעת בהוריה, או שזו יד תלושה של אחד ההורים המנסה להרחיק ממנה את תעוקת החיים בערגת ליטוף. כאילו אומרת לה היד בהפרדה את פה ואנחנו שם.

יצירת החייץ הזה היא כיצירת הכותרת של השיר "מדממים" הנפשות של הדמויות מדממות את השתיקה שנכפתה או את תלישת האיברים מדמויות שהיו פעם סמל ליציבות שוקקת חיים בעיני הדוברת. את המילה "מדממים" אפשר לפרש בשתי משמעויות כאמור: שקט,דממה, שתיקה והמשמעות השניה מתייחסת למילה "דם". מהוריה נתלש נוזל החיים הדם והם מדממים בתוך מציאות עקשנית הממשיכה לחיות את השגרה כאשר ההורים שאהבו לחיות משאירים בעולם הזה את בתם ונכדיה עם מתנת אהבה. את שתי השורות האחרונות של השיר הזה, ניתן להבין בתקשורת שנוצרה משפת הסיפורים" וּכְבָר כָּתְבוּ עֲבוּרָם אֶת הַפְּטוֹר /אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּסְפָרִים".

תקשורת שיש בה ערכים נלמדים מספרים שאחרים כתבו, שגם ההורים שאינם הורישו לבתם צוואה רוחנית לילדיה את עולם הרוח העשיר בסמלים ודימויים, בסיטואציות משתנות מהחיים, את ההתמודדות עם מצוקות ואת הפנמת הערכים הנלמדים. כי ספרי ילדים דרכם לחנך לאהבת המוזיקה, התאטרון, המילה הכתובה וכל אלה נמצאים "טיפין" במחזור השירים היפהפה הזה, היוצר תמונות חיים מאלבום התודעה של הדוברת, המשתפת את קוראיה בפיסות מידע מחייה. וכל השירים עד לאחרון שוקקים בחדווה, בקרבה, באמונה, באהבה ובתקווה. השיר האחרון יוצא מתוך הזיכרון עם הצוואה הרוחנית שהספרים הם עולם ומלואו ויש להנחיל אותו לדורות הבאים. מחזור שירים קסום ומרגש שהותיר בי טעם של עוד.