מחאה לא נחמדה

למי שהתכונן לעוד חודש-חודשיים של חופשה שמחה ועתירת מופעים ולחיצות ידיים, ברחוב רוטשילד הזכור לטוב ממחאת הדיור מלפני שנה, צפויה אכזבה.

המחאה הזאת בכלל לא נחמדה. לא נראה לי שיגיעו זמרים, לא נראה לי שיגיעו חברי כנסת ושרים ללחוץ ידיים. ובכלל - לא נראה לי שיהיה כיף.

מישהו הצית שם פתיל חם מידי והמחאה הפכה ל... מחאה אלימה. נופצו שמשות, נחסמו נתיבים, זה נראה ממש אמיתי ואפילו אלים מאוד. אין ספק – השמאל היפה איכזב. ככה מתנהגים בני תרבות?

בכל אופן, המחאה תפסה כיוון מסוים - וזה משהו שאני דווקא מבינה - לעומת המחאה המיופייפת של לפני שנה שהביאה הרבה נחת לפוליטיקאים, שמצאו זמן בין כל עיסוקיהם הרבים, להגיע ולחזק. ובכלל לאנשים שחיפשו מקום טוב לבלות, לנוח, ואם חייבים – גם להזדהות.

עתה, משתפסה המחאה הזו כיוון קצת אלים מידי, נראה באמת מי ומי במפגינים. תהיה הצהרה ברורה יותר. יהיו אבחנות מדויקות יותר של המפגינים ושל דרישותיהם.

ותהיה גם החלטה מסוג אחר. לא עוד ועדת יוקרה וכבוד כשל "ועדת טרכטנברג". אלו יהיו בודאי דיונים מסוג אחר. והפוליטיקאים יצטרכו לחשוב טוב לפני שהם מגיעים ולוחצים ידיים.

והפעם - לא בטוח שהם יגיעו בכלל. אבל כנראה שאחרי שראינו לפני שנה את הטריילר החביב, מראים לנו את הדבר האמיתי. וזה נראה אחרת לגמרי. הפגנות זעם, קריאות זעם, אלימות, מעצרים - כמו בכל מחאה אמיתית וכועסת.

בחורים לא נחמדים

המחאה החברתית האחרונה האמיתית הייתה זו של הפנתרים השחורים. זאת הייתה תקופה סוערת וכועסת. תנועת הפנתרים השחורים הוקמה על-ידי קבוצת צעירים משכונת מוסררה בירושלים ומשכונות מצוקה אחרות הן מחו על הפליית המזרחיים ועל המצוקה הכלכלית בה חיו תושבי השכונות. מצוקה קשה ואמיתית. גולדה מאיר, שהייתה ראש הממשלה בתקופה זאת, הגדירה אותם כך: "הם אינם בחורים נחמדים".

ההפגנה הגדולה בשנת 1973 הביאה להקמת וועדות בדיקה והוחלט להקצות משאבים לטיפול בבעיות שהועלו. מלחמת כיפור שפרצה אז תיעלה את ההקצבות האלה לצרכי ביטחון. שניים ממנהיגי המחאה: צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו הצטרפו למפלגות שמאל ונכנסו לכנסת וכך השיגו סוף סוף שלווה וחיים טובים יותר לעצמם.

אני צופה שמי שיפגין יותר חזק, או מי שיהיה המנהיג המוצהר ייכנס לפוליטיקה לקראת הבחירות הבאות. ואולי משום כך הלחץ והאלימות הגואים? מישהו חושב שצריך להזדרז להיות מוכן לפריימריז כלשהו...

שוטר עברי, מי ידע חייך?

חיי השוטרים בארץ, כמו חיי החיילים, נעשו קשים. הם מופעלים במצבים לא נעימים. מתאמנים בגירוש ובניסור בתים ובפינוי יהודים מביתם. הם מתמודדים מול המון שמאלני זועם.

חמי, עליו השלום, היה שוטר גאה במשטרת ישראל. הוא היה גאה במדים, בתג. היום – אני כבר לא יודעת, האם יש גאווה בלהיות שוטר עברי במדינת ישראל? במקום להילחם בפשע וברשע, נלחמים ביהודים טובים, או בשמאלנים כועסים. די! בשביל זה הוציאו תעודת שוטר? מצד שני – משמח להבין שאין צרות גדולות יותר.

ואולי בגלל מצב הכוכבים, אולי זה משהו באוויר. בכל אופן העיתוי הזה של הפגנת האלימות הזאת דווקא מספר ימים לאחר שבימין הרכינו ראש והודיעו שיחסכו מהשוטרים את עבודת הפינוי – יהודי מפנה יהודי - המביכה, ויתפנו בעצמם, איבדו את הרסן שם בשמאל ונוהגים באלימות?

אז אני כבר מבולבלת – מי באמת אלים? הימין, או השמאל?