הטור של פריצי

בשנת 1985 הורה ראש ישיבת פוניבז' הרב שך, על הקמת העיתון "יתד נאמן", לאחר שמאס בשליטת חסידות גור בעיתון "המודיע", שהיה בזמנו העיתון הנפוץ ביותר במגזר החרדי. זה היה כחלק ממאבקו של הרב הליטאי הקשיש בחסידים, סכסוך שמקורו 200 שנה קודם, ושלא נעסוק בו כעת.

בשנת 2001 נפטר הרב שך והרב אלישיב החליפו כסמכות הרוחנית העליונה של "יתד נאמן" ושל מפלגת "דגל תורה" הליטאית, שגם היא הוקמה ע"י הרב שך (ב-1988) כחלק מהמאבק בחסידים. אלא שבינתיים גם הרב אלישיב הזדקן ותשש, ופרץ מאבק שליטה על עיתון, כשהרב שטיינמן, ראש ישיבת פוניבז' כיום, טוען שהוא היורש הרוחני שאמור לשלוט בעניינים.

העיתון רשום ע"ש חברה בע"מ שמניותיה מוחזקות בידי עמותה. כך או אחרת, הנהלת העיתון הודחה, העורך הושלך, ואנשי הרב שטיינמן נכנסו במקומם. המודחים, כמובן, לא הסכימו ויצאו למאבק רוחני אדיר שהרעיד את רחובות בני ברק, ירושלים ועמנואל. ראוי לזכור כי בקהילה החרדית השאלה מי מתווה את הקו הרוחני של העיתון מקבילה בחשיבותה לוויכוח בשוק מחנה יהודה מי יאמן את בית"ר ירושלים.

וכך הלכו הצדדים הניצים לבית המשפט המחוזי בת"א, והגישו תצהירים ופתקים ומכתבים וצוואות אדמו"רים, והסכימו שבית המשפט יפסוק לפיהם אפילו בלי חקירת עדים. וכב' השופטת רות רונן ישבה על המדוכה והשבוע פסקה שההנהלה החדשה (אנשי שטיינמן) היא היורשת הרוחנית החוקית הראויה ורשאית לנהל את העיתון החרדי, כמצוות וכוונת מייסדיו הצדיקים.

ואם עולה בפניכם השאלה כיצד אפשר יהיה לגייס חרדים לצבא, כי מה יהיה בכל מחלוקת ומשבר רוחני, ומי יכריע ויפקד ויפסוק, והאם יהיה זה הרב החרדי או המפקד הצבאי, ואם כאשר הרב יהיה חסיד האם המפקד צריך להיות ליטאי ולהפך, והאם המטבח יהיה בהכשר של רבנות, בד"ץ או בית יוסף, והאם מותר לעמוד בשלשות בספירת העומר או אם טנק שנפגעה בו המזוזה כשר ללחימה, הרי התשובה בפניכם: מנו להם מפקדות. שימו עליהם קצינות. נשים נושאות דרגה. הן שתפסוקנה ולהן הם יצייתו.

כי צאו וראו כיצד הסכסוך הרוחני הסוער ביותר בעולם החרדי של חודש יוני 2012 (סיוון-תמוז תשע"ב, למניינם) הוכרע אצלם על-ידי אישה, והכל בלא שמישהו בכלל חייב אותם או ביקש מהם לגשת אליה ולבקש את פסיקתה והוראותיה, ועוד בשאלות יסוד הנוגעות לרוחניות ולהלכה.

יש איזה פגם גנטי במר"צ שמחזיר אותה בכל פעם לשולי הפוליטיקה ומעורר בענינה שאלות ותמיהות יסוד. זה עיוות של הגן הערבי שלה. זו לא עמדתה בעד שיוויון מלא לערביי ישראל, וגם לא עמדתה בעד מדינת כל אזרחיה. זו גם לא ביקורתה המתמדת נגד ממשלות ישראל המפלות לרעה את ערביי ישראל. זה חוסר יכולתה של מר"צ להיות הגונה בנושא גם בכיוון השני.

השבוע עומד על הפרק נושא שירות לאומי לחרדים ולערבים. אין שאלת גיוס ערבים לצבא – אלא מדובר בביצוע שירות לאומי בקהילה שלהם. הרעיון הוא שצעירים ערבים בגיל 18 יתנדבו למערכות החינוך בכפרים הערבים, לשירות הסוציאלי בקרב דוברי הערבית, לשירות הרפואי, לשיטור הקהילתי. זו תהיה תוספת של אלפי צעירים, אינטליגנטים ברובם, שיתנו שנה או שנתיים מזמנם לקידום הקהילה הערבית הישראלית, בדיקו היכן שהממשלה מזניחה ומפשלת. זה יתן גם ממשלה שתלמד ותתרגל להפעיל שירות לאומי בקהילה הערבית ואולי תלמד תוך כדי כך גם לא להפלות, או לפחות תתרגל להקטין את הפגיעה ותתחיל לתקן את המעוות. זה לא יקרה ביום, אבל 15-10 שנים של שירות לאומי כזה יוכלו להפוך לגמרי חלק מהתמונה, וגם חלק מהפחדים והדעות הקדומות.

אבל מר"צ מתנגדת. היא כן בעד גיוס של אזרחים חרדים לשירות לאומי (אבל משום מה מתנגדת לגיוסם לשירות צבאי), אבל מבקשת לשחרר מכל חובה את האזרחים הערבים. לגירסתה, עד שלא תבוטל כל אפליה נגדם. עד שלא יקימו גם להם, למשל, איזורי תעשיה.

חבל שמר"צ לא יכולה להשתחרר מהרפלקס הגנטי שלה להתנגד לכל דרישה הנוגעת גם לאוכלוסיה הערבית. בכך היא פועלת גם בניגוד לאינטרס האמיתי של ערביי ישראל, לפחות אותו חלק בהם שכן רוצה להשתלב במדינה. אבל מר"צ לא יכולה להשתחרר מזה. יש לה איזה גן פגום בעניין. משהו שהשתבש מהלך חייה הארוכים. חבל. עם קצת יותר שכל, היא יכולה להיות מפלגה חכמה.

מאה שערים וחרדיה הפגינו נגד גיוס. לא בעד לימוד תורה הפגינו אלא נגד רעיון הגיוס, גם של מי שאינם לומדים תורה. הדברים לא חדשים ולא מפתיעים. מאז ומתמיד סירבה הקהילה החרדית לאחוז בנשק ולהלחם על חייה והעדיפה חיי פחדנות ובזיון. או ויי היא קריאת הקרב החרדית. לכן היא התנגדה במצוות רבניה לציונות, וכך יהדות הונגריה, שכבר ידעה מה מתחולל בפולין, נשארה על מקומה גם כשהיה ברור שהנאצים ייכנסו להונגריה, כי סירבה לעלות לפלשתינה מבעוד מועד. אח"כ היא סירבה לצאת ליערות ולהלחם, ונשארה כדי לעלות לבסוף על הרכבות לאושוויץ. איפה שהקב"ה עזר מאוד, כמובטח.

זה למי שלא מבין למה צוירו כתובות הגנאי נגד הציונות תחילה על אנדרטאות צה"ל ואז גם על "יד ושם". אם יש משהו שמזכיר לחרדים, יום-יום ושעה-שעה, לאן בדיוק הוליכה ומוליכה הדרך שלהם, זה מוסד "יד ושם" המתעד, אולי שלא בכוונה, מה מחיר אי-הגיוס. המוסד נמצא ליד בית הקברות הצבאי בהר הרצל, להזכיר שיש לזה גם מחיר, ומחיר כבד. אבל ספרתי, וכל הר הרצל כולו הוא פחות מרכבת אחת של יהדות הונגריה החרדית בדרכה לאושוויץ. וכל יום הייתה שם רכבת.

ואת העובדות הללו ראוי שנזכיר להם. הם לא יוכלו להסתירן, גם לא עם כתובות נאצה ולא עם עצרות המונים לתחנונים ותפילה. כי בסוף זה לא עוזר. ראינו באושוויץ.