האבל של ימי בין המצרים יכול לכאורה להיראות לנו כתלוש מן המציאות, אבל ההיפך הוא הנכון, האבל מחבר אותנו למציאות ומונע מאיתנו לשכוח את העבר.
במעגל השנה היהודי משובצים ימי שמחה של חגים ומועדים וימי צער של אבל וצום הממלאים אותנו בתכנים וחוויות הנחוצים לנו כדי לחיות כיהודים. ימים אלו שהינן בעלי משמעות לעם היהודי נוטעים בנו ערכים, תכנים וחוויות שלאורם אנו צועדים במהלך השנה.
ביום י"ז בתמוז, לאחר תקופה של מצור ולחימה, הובקעה חומת ירושלים והחורבן הפיזי החל. שיאו התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב - חורבן בית המקדש.
ביום זה, יום מועד לפורענות בתולדות ישראל ובדברי הימים שלו, ידועים לנו חמש פורענויות שנתרחשו במהלך הדורות כפי המובא במסכת תענית דף כ"ו עמ' ב':
א) נשתברו הלוחות במעשה העגל בתקופת משה רבינו.
ב) בוטל קרבן התמיד בימי בית המקדש הראשון היות שלא מצאו כבשים להקרבה.
ג) הובקעה העיר ירושלים בימי המצור בזמן חורבן בית שני.
ד) אפוסטמוס המלך הנציב הרומי שרף את ספר התורה.
ה) הועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.
הקורא את רשימת הפורענויות ימצא שלכאורה רשימה זו לוקה בחוסר איזון. יש בה פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית שהן בכייה לדורות עולם, ויש בה צרות קטנות ביחס לשעתן ומקומן. כיצד ניתן לכורכן יחד?
הרי שריפת התורה ע"י אפוסטמוס אין לנו עליה שום פרט. ישנן רק השערות, שהיה זה אחד מצוררי ישראל שהשליך את ספר התורה אל האש בזמן בית שני, כשש עשרה שנים לפני המרד הגדול ברומאים. בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקודשי עם ישראל. דבר שגרם למהומות קשות שהובילו בסופו של דבר כנראה לשריפת ספר התורה.
סיפור מעשה זה מובא בספרו של יוסיפוס פלביוס מלחמות היהודים פרק ב': "קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד. כי בדרך המלך על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס אחד מעבדי הקיסר הרומי ובזזו את כולה, קומנוס שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור יושביהם (היהודים) ולהביאם אליו. כי מצא בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכו אל האש.....".
בתלמוד הירושלמי (תענית כ"ג, ב') הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו ארע הדבר: "רבי אחא אמר "במעברתא דלוד ורבנן במעברתא דטרלוסא " סיפורו של יוסיפוס פלביוס מתיישב לפחות עם "מעברתא דלוד" שבית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים.
בגלל צורר אחד?
אפוסטמוס הקצין הרומאי שרף את התורה בניסיון להכניע את הרוח היהודית. הוא האמין כי עם האפר המתפזר לכל רוח, תיעלם לה האמונה היהודית. רבים מצוררי ישראל הלכו בדרכו, מתוך אמונה ש "עם הספר" לא יוכל לשרוד ללא הספר. אך הם התבדו "הספר" חרות על לב העם. האמונה היהודית בוערת בנשמה ולא בספרים. חקוקה בלב ולא בכרכים עבי כרס.
אבל לגזור עבור זה יום תענית לכלל ישראל. להשוותו לחטא העגל, לשבירת הלוחות, להעמדת צלם בהיכל או להבקעת ירושלים?
האם בגלל שצורר שרף את ספר התורה לפני אלפיים שנה צם העם כולו מזה שנות אלפיים? כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל הגלויות שחווה עם ישראל ועד לשריפתם של הנאצים הארורים, עד להצתת בתי כנסת בצרפת ואפילו להצתת ספר תורה במדינתנו. מדוע מציינים אנו לנצח ספר תורה אחד שנשרף לפני מאה דורות ויותר?
אלא מסבירים זאת בעלי המוסר, שיש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז תמוז. בכולם יש ביטוי למשבר הפוגע בתחילה בשורשים הרוחניים וגורם לסדק בחומות האמונה. אין בהם עדיין חורבן אבל קיימת בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני. פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.
נכון שאכן מאות ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל הן בצרפת, טורקיה, איטליה ועוד. אלא שאנו מגיבים בשוויון נפש על "הרוג אחד בלבד", על משפחה שהתייתמה, כנראה שאותנו כבר אין הדברים מזעזעים. מה הרעש שנבכה על נפש אחת, אם בחורבנם של הבית הראשון והשני, או חורבן בית"ר, השואה וכו' מתו מיליונים. האם בשל כך התמעט צערו של היחיד? האם האדם שוב אינו עולם מלא? אלא נעשינו כהי רגש. לכן הצום בא להחזיר אותנו לשפיות, שאכן מותו של כל יהודי באשר הוא שם, שקול הוא לשריפת ספר תורה, ועל כך ששרף אפוסטמוס את התורה חלה חובה על כל אחד בעם ישראל לצום.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
