דרושה רפובליקה עברית

אין פה מדינה בעצם, יש פה אוסף רופף של מגזרים שכל אחד מהם מנהל את חייו באוטונומיה מיטבית, לעיתים בניגוד אינטרסים מובהק למדינה. עולה של המדינה מוטל רק על אחד מן המגזרים באופן מלא: המגזר האזרחי – אותו חילוני/דת"לי/חרד"לי/דרוזי/צ'רקסי שמגויס במסגרת חוק גיוס חובה לצה"ל, עובד ומשלם מסים.

המגזר האזרחי הזה הולך וקטן עם השנים. כבר היום אחוז הילדים החרדים והערבים בבתי הספר היסודיים גבוה מזה של שאר הילדים, בני המגזר האזרחי. בגיל 18 ילדי המגזר האזרחי יגויסו בכפייה לשירות צבאי בעוד שאר בני ה-18 יוכלו להמשיך בעניינם. אפליה בין דם לדם על-רקע דתי/לאומי.

במקביל, בציונות הדתית ובשמאל הקיצוני, אנו חוזים בשוליים הולכים ומתרחבים של פוסט ציונות – מכאן ומכאן קוראים להחריב את ה"ממלכה" הציונית, לא לתקן או לשפר, אלא להחריב – אלו בשם ארץ ישראל לעם ישראל ואלו בשם ארץ ישראל לכל אזרחיה.

כל העובדות בשטח מעידות בבירור שלא יחלוף זמן רב ובמדינת ישראל יהיה רוב לא אזרחי, לא ציוני. כבר היום יש לכך סימנים – אחוז השתתפות בכוח העבודה שעומד על 60% בלבד. מסים ישירים שנגבים ממיעוט בלבד באוכלוסיה. זיקתם של המגזרים הלא אזרחיים למדינה היא אך ורק זיקה לכספה של המדינה – לרשויות הרווחה, לתקציבי הרשויות המקומיות ולכספי העברה יחודיים.

מכאן, שלמרות שמחד - מצבנו מעולם לא היה טוב יותר - מאידך מצבנו מעולם לא היה גרוע יותר ולדעת כותב שורות אלו הממלכה הציונית נמצאת במצב של סכנה קיומית אמיתית וממשמשת לבוא.

מה דרוש על-מנת לטפל בכך? דרושה רפורמה רפובליקנית מקיפה במדינת ישראל. דרוש לייצר עמוד שדרה ציוני רחב ואיתן, כללי משחק ברורים שעל כל הקבוצות לשחק לפיהם ויחס ברור בין זיקה ותרומה למדינה לבין קבלת הטבות ממנה.

אבל לא מדובר רק על מקלות ואיומים, על כפייה – יש לייצר שיח חדש בפוליטיקה הישראלית. להלן הצעתי לשישה יסודות לרפובליקה העברית:

א. עברית, ולא יהודית - המונח "מדינה יהודית" מהווה מוקש רציני ולא בכדי. בדור המייסדים נקטו יותר במונח "מדינה עברית". גורמים שונים מנכסים להם בעלות על המונח "יהודית" ותובעים בשם ההגמוניה הזו זכויות יתר. גורמים אחרים מסתתרים מאחורי המונח "יהודית" וטוענים – אין אנו יהודים, מה לנו ולמדינה? שימת הדגש על עבריותה של המדינה ולא על יהודיותה תנטרל הרבה מן הרוחות הרעות הללו – אבל לא מדובר רק בסמנטיקה, נצטרך לחשוב על דברים כמו - מעמדה של השפה הערבית במדינה, אולי לשנות את ההמנון שלנו על-מנת שיכיל גם את אלו שלב לא יהודי הומה בקרבם וכדומה. ראוי לזכור שהנס הציוני הוא תחייתה של חברה עברית ולא "יהודית" בארץ ישראל.

ב.חרות, ולא שוויון - אין לנו דרך להשוות באופן מלאכותי את מצבה החברתי-כלכלי של משפחה חרדית, לזה של משפחה ערבית, לזה של משפחה יהודית-חילונית. המגזרים שלנו שונים מדי באורחות חייהם ואין טעם לכפות לא על אלו ולא על אלו שינויים מלמעלה – דבר שהוכח כבר כבלתי יעיל בעליל ב-64 שנות קיומה של מדינת ישראל. יש לשחרר את האזרח הישראלי כמה שיותר מכפייה ולהבטיח לו לא "שוויון" מלאכותי על חשבונם של אחרים אלא חירות – הזכות לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא לא פוגע באחר ונוטל אחריות אישית למעשיו ולבחירותיו. כן ננתק את הקשר הגורדי בין החרדי לחילוני – זה מנסה לכפות על חברו אורתודוקסיה דתית וזה מנסה לכפות על חברו שירות צבאי, למשל. זה מממן את מוסדותיו של זה מכספי המסים שלו וזה (לראייתו) מקיים את האחר בזכות תפילותיו.

ג. הדת כבחירה - אין ספק שאפשר וצריך שמוסדות המדינה ובסיס חוקיה ישאבו מרוח נביאי ישראל והקאנון העצום של הגות עברית, אבל יש לשחרר את האזרח מהחובה להפקיד את דיני המשפחה שלו בידי הגמון דתי שנכפה עליו מלמעלה. המדינה צריכה לספק שירותי אישות אזרחיים בסיסיים בלבד ולאפשר לאזרח, בנוסף, אם הוא מעוניין - את הזכות לבחור שירותים דתיים לפי ראות עיניו ולפי צו מצפונו וארנקו.

ד. חוקה לאומית בהסכמה רחבה - רק אם "נקדש" חוזה בין כל הקבוצות השונות כאן לבין עצמן ולבין המדינה ונקבע כללי משחק מוסכמים, נוכל לעשות בו שימוש על-מנת לפתור לעצמנו הרבה שאלות שנראות לנו בלתי פתירות כיום ולמנוע פוליטיזציה והזניה (פארדון מיי פרנצ') של שאלות לאומיות הרות גורל.

ה. חיזוק הפוליטיקה המקומית על חשבון הפוליטיקה הארצית - במדינת ישראל קיימת כפילות נוראה של רשויות: במקביל לשלטון מרכזי ומשרדי ממשלה על מחוזותיהם השונים, יש רשויות מקומיות שבמקרים רבים הן נטולות משאבים וסמכויות.

יש לבצע רפורמה מרחיקת לכת ולהעניק לרשות המקומית את הכלים להשפיע ישירות על חיי האזרח שבשטחה בתחומי התשתיות, ביטחון הפנים, הרישוי והתחבורה. כך לאזרח יינתן מענה לפי צרכיו, ייחסכו כספי ציבור רבים ונבחרי הציבור המקומיים יצטרכו להראות תוצאות אמיתיות ולא להסתמך על דילים ושחיתויות כדי להיבחר שוב.

ו. חיזוק גורמי אכיפת החוק - רפובליקה חזקה חייבת כלבי שמירה חזקים. יש לחזק את מעמדה של המשטרה ושל רשויות הפיקוח והגבייה על-מנת ליישם את שלטון החוק בצורה יעילה ושוויונית. ללא שלטון החוק ושוויון בפניו אין סיכוי וכיום אנחנו מתנדנדים על פיה של תהום האנרכיה.

איך אפשר לקדם את הדברים הללו? בשלב הראשון, הפתרון הוא שינוי שיטת הממשל ו/או כינון קואליציה אזרחית רחבה שמורכבת אך ורק ממפלגות שאינן מייצגות סקטור אינטרסנטי, אלא את פלגיה השונים של הציונות. אפשרויות הבחירה הן ממר"צ משמאל ועד הבית היהודי וישראל ביתנו מימין, מנדטים רבים. במפלגות אלו רב המאחד על המפריד וניתן להגיע להסכמות מרחיקות לכת. החרדים, הערבים, השמאל והימין הקיצוני לא יוכלו להישאר "מחוץ לחגיגה" וייאלצו להצטרף למהלך.

רק קואליציה כזו יכולה לקדם את האינטרס הציוני, האזרחי, הלאומי במקום להיות נתונה לסחטנות פוליטית שמערערת את יסודותיה המוסריים של המדינה. האם הנפשות הפועלות כיום בפוליטיקה הישראלית מסוגלות להתעלות מעל השיקולים הצרים והאישיים ולהבין את גודל השעה? שאלה טובה - הניסיון האחרון בדמות קואליציית נתניהו הרחבה ומה שנראה ככשלונה הצורב בתחום השוויון בנטל מראה לנו שאולי לא.

על-מנת להשפיע על נבחרי הציבור שלנו שירימו את הכפפה וינסו לגרום לפחות למגזר האזרחי להתעורר ולהתפקד למפלגות הדמוקרטיות הגדולות על-מנת להשפיע. ובפראפראזה על ספר שופטים – כי בנפשנו הדבר, ופנינו לימין ואין עוזר ולשמאל ואין סומך - אולי התשובה היא בשילוב של השניים.